מערכת הבחירות בישראל 2006 הייתה מהרדומות ביותר שידעה המדינה. במקום תעמולה תוססת, מותחת, דרמטית, הקורעת את המדינה בוויכוח נוקב על מי יהיו האנשים שיובילו את המדינה וידאגו לעתידה ואחיזתה בגדה המערבית, קיבלנו מערכת בחירות שטחית ומשעממת. ניתן להסיק מן היוצא בזאת כי תפקודה של התקשורת הישראלית במערכת הבחירות הנוכחית היה לקוי. בעבודה זו אדון על תפקודה הרצוי של התקשורת במערכת הבחירות מול המצוי.
תחילה אבחן את תפקידיה של תקשורת ההמונים במשטר דמוקרטי.
"קיומה של עיתונות חופשית, אחראית ומקצועית הוא אחד מן התנאים ההכרחיים לקיומה של שיטת ממשל דמוקרטית של ממש" (דו"ח ועדת צדוק, 1997). בישראל חל חופש העיתונות הכולל את חופש הביטוי -הזכות להגיד את מה שאנו רוצים ואת הזכות לדעת- לקבל מידע. הציבור צריך לקבל את כל המידע והדעות האפשריות על מנת שיידע למי להצביע בבחירות והחשיפה לשוק דעות פתוח תביא אותו להחלטה הטובה ביותר בדרך בה יבחר. המידע חשוב גם כדי לדעת האם השלטון פועל כפי שמצפים ממנו. חופש העיתונות נותן פריבילגיה לציבור. העיתונאים הם נציגי הציבור ועליהם לשרת את טובת הציבור. התקשורת נועדה לשירות ציבורי וכדי להבטיח את טובת הכלל עליה לקבוע סטנדרטים מקצועיים גבוהים בכל הקשור למידע, לאמת, לדיוק, לאובייקטיביות ואיזון. בהובלות של התקופה של מערכת בחירות אמצעי המדיה אמורים להביא לידיעת הציבור אותם עובדות ונתונים שעל פיהם יוכל כל אזרח ואזרח להחליט אם יש יסוד ובסיס לביקורת ולמחאה ואם ראוי שיצביע להפלת השלטון או שמא להפך הסטטוס- קוו הוא נפלא ולפיכך מוטב דווקא לחזק את ידי השלטון מול מבקריו ולהצביע בבחירות למען השארתו על כנו. (נגבי, 1995).
בפועל, במערכת הבחירות הנוכחית, העיתונות לא התאמצה לשאוב מידע מהפוליטיקאים, לא הציקה למפלגות בדרישה לתת תשובות רציניות וכנות לבעיות שונות הניצבות בפתח וכך הציבור לא הצליח להיחשף לשוק דעות, הוא לא יכול היה להבחין ולתהות על קנקנו של פוליטיקאי מסוים עפ"י מה שהראתה התקשורת ולכן נגרם לו קושי לגבש עמדה נכונה על מועמד פוליטי דבר שעלול לגרום לאי רצון להגיע לקלפי או בחירה באדם לא נכון. ע"פ דבריו של עוזי בנזימן (אולימפיאדת החורף),עולה כי התקשורת התבוננה בריחוק ובניכור על הבחירות, הצטיידה ב"טכניקות שיווקיות" כדי שיצרכו אותה כגון: תחרות (מנצחים -מפסידים), השידורים נראו כמו תוכנית ריאליטי, פלסטית מזויפת, הציבור ששאף לקבל פרשנות מנקודות מבט רחבות, עובדות מעניינות מ"השטח" ,ביקורת אמיתית ולא מיופה על הנציגים המתמודדים ובמקום זאת קיבל תפאורה- ג'ינגלים, סיסמאות ,פרצופים מחייכים והרבה בידור שנועד לצבירת רייטינג בראש ובראשונה. התקשורת לא הייתה אחראית, חריפה ומקצועית דבר המצופה ממנה להיות. תפקוד זה תפס חלק גדול מהסיבה לכך שמערכת הבחירות הייתה רדומה ומשעממת. סיבה נוספת היא אופי היחסים בין המוסד הפוליטי והתקשורתי בישראל דרך סיקור מערכת הבחירות-
העיתונאים מכל רשתות השידור השונות, הרדיו והטלוויזיה צמאים לדלות ולשאוב מידע מהפוליטיקאים המתמודדים בבחירות, הם מזמינים אותם לדיונים ומציבים מולם מתקפת שאלות נוקבות וקשות על מנת שיפרשו את משנתם וינסו לשכנע את הציבור לבחור בהם. העיתונאים מסתערים במרץ והתלהבות, מקצים שידורים מיוחדים, שולחים כתבים "לשטח" כדי להביא אותנטיות לשידור. מן הראוי והרצוי שהפוליטיקאים היו נענים לשאלות אלו ועומדים בלחץ המופעל עליהם, באתגר הניצב מולם כאשר אור הזרקורים מופנה אליהם והם צריכים לשכנע את הציבור ולצבור דעת קהל אוהדת כלפיהם ,כשכל זאת נעשה באמצעות השימוש בכלי התקשורת. כמו כן התקשורת היא שליח העם לדלות מידע מהשלטון (זכות הציבור לדעת) והפוליטיקאים תלויים בה כדיי להעביר דרכה את המסר שהם רוצים להעביר בצורותיו השונות, ראיונות, ג'ינגלים, עימותים בין יריבים , הצגת הקמפיינים וכו'.
אך הפוליטיקאים ,כשמאחוריהם מיטב יועצי התקשורת ומנהלי הקמפיינים, העדיפו הפעם לבחור ב"אסטרטגיית שתיקה". הם מודעים לכוחה של התקשורת בביקורתה וביכולתה להפילם אם יוצגו בה בצורה שלילית אם תחשוף פרשת שחיתות או אם תפרש את התנהגותם באירועים שונים לרעה, דוגמת ראובן אדלר אשר תקף את עמי איילון ואחר כך החזיר אדלר במטבע דומה ועל כך ספג ביקורת שלילית בטלוויזיה. מתוך מאמרו של נגבי (1995) הפוליטיקאים "אף הם מתבטאים ומתנהגים לעיתים כלפי העיתונות כאילו הם יודעים בוודאות מוחלטת שדרכם נכונה ומוצדקת- ולפיכך מי שמבקר אותם או מבאיש את ריחם, הוא בעיניהם בלתי אחראי, לא פטריוט ואולי אף אויב העם." כדי שדברים כאלה לא יקרו העדיפו הפוליטיקאים לדבוק בדיבורי קלישאות ולהרחיב במסרים מייגעים תוך כדי התחמקות משאלות קשות. אם היו מנסים להרחיב במילים ולעשות את מה שהם "אמורים" לעשות - לשכנע, הם היו מוצאים את עצמם מותקפים מכל עבר בשאלות הדורשות להסביר ולפרש והם שואלים עצמם "בשביל מה אני צריך את זה?" (מתוך כרמית גיא "האתרוג החדש"). לכן היחסים שבין הפוליטיקאים לאמצעי התקשורת נראים כה אפורים ומייגעים, הם לא נותנים לתקשורת "לפרוץ את החומות" אין לפוליטיקאים כוח להתמודד עם כלי התקשורת וכל מה שהם רוצים זה לעבור את תקופת הבחירות בלי להזיע יותר מדי...
בעבר היו קיימים בארץ עיתונאים מפלגתיים ששימשו כמכשיר חברתי פוליטי. העיתון שימש כמכשיר בימי המפלגה, כדי לחזק את מעמדה וכוחה של הצמרת האוליגרכית ואת שליטתה בחברי המפלגה. העיתונים היו נתונים לשליטתו המלאה של הממסד המפלגתי וכל מדיניות הפרסום גויסה לצרכים המפלגתיים. עם השנים פחתה נכונותם של הקוראים להסתפק במקור מידע יחידני ולאט לאט דעכה העיתונות המפלגתית וצצה עיתונות פרטית הנמנית עם "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ". הרדיו בשנות ה- 60 נשלט ע"י הממשלה, שליטה שלוותה באיסורים שונים אשר נבעו מהיותו שופר רשמי של המדינה וכלי ביטוי לעמדותיו של בן גוריון. דבר שלא נתן אפשרות ביטוי למפלגות האופוזיציה.