חוק הצינון לאנשי תקשורת

דיון בנושא חוק הצינון לאנשי תקשורת (חוק לפיד)

טענות הצדדים: העותרים קובלים על חוק הצינון לאנשי תקשורת (להלן: חוק הצינון.), מכיוון שלטענתם חוק הצינון, פוגע  בחוק יסוד: הכנסת, סעיף 6א’- "זכות כל אדם להיבחר". וכן נוצרת פגיעה  בחוק יסוד: חופש העיסוק, סעיף 3’- "זכות כל אדם לעסוק בכל  שתחפץ נפשו".  ובנוסף החוק פוגע  בחוק היסוד: כבוד האדם וחירותו, משום שזכות השוויון מעוגנת בחוק יסוד זה, כערך בסיסי לקיום ערכה היהודי ודמוקרטי של מדינת ישראל  (דברי השופט המלומד ת’ אור. פס"ד אורי הופרט נגד יד ושם), ומשום כך חוק הצינון הינו חוק אפלייתי אשר מפלה אנשי תקשורת מיתר אזרחי המדינה. (ישנה גם גישתה של השופטת ד’ דורנר האומרת שרק פגיעה בשוויון המלווה בהשפלה, מעוגן בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו)                                                                            

ברם, המשיבים טוענים שחוק הצינון אינו חוק מפלה אלא חוק המשווה בין קבוצות לא שוות. וכן חוק הצינון לא פוגע בחוקי היסוד פגיעה שאיננה מותרת לפי "פסקת ההגבלה" הקבועה בחוק.

הדיון החוקתי:

 האם חוק הצינון הינו חוק אשר מפלה את אנשי התקשורת מיתר אזרחי המדינה. והאם חוק זה פוגע שלא כראוי בחוקי היסוד הנ"ל.

א-  פרשנותו של  השופט המלומד אגרנט לעיקרון השוויון  (פס"ד בורנובסקי נגד הרבנים הראשיים לישראל)  היא כך: 

 "עיקרון השוויון, אשר אינו אלא הצד השני של מטבע ההפליה ואשר המשפט של כל מדינה דמוקרטית שואף, מטעמים של צדק והגינות, להמחישו, משמעותו, כי יש להתייחס, לצורך המטרה הנידונה, יחס שווה אל בני אדם, אשר לא קיימים ביניהם הבדלים של ממש, שהם רלוונטיים לאותה מטרה. אם אין מתייחסים אליהם יחס שווה, כי אז לפנינו הפליה. לעומת זאת, אם ההבדל או ההבדלים בין אנשים שונים הינם רלוונטיים למטרה הנדונה, אזי תהיה זו הבחנה מותרת, אם מתייחסים אליהם, לצורך אותה מטרה, יחס שונה, ובלבד שההבדלים ההם מצדיקים זאת".                                           

היוצא מדבריו: שלעיתים התנהגות אי שוויונית אינה אפליה אסורה כי אם הבחנה מותרת, ועצם ההתנהגות הלא שוויונית בעליל, דווקא היא זו היוצרת בסופו של דבר את השוויון המוחלט. וכן כך טוען השופט המלומד א’ מצא בפרשת מופז  (פס"ד שאול מופז נגד יו"ר ועדת הבחירות לכנסת השש-עשרה)                                                                                                                        

במקרה שלפנינו לטענת המשיבים, לא יתכן שאדם העוסק ומשרת את הציבור, ישתמש בכוחו הציבורי כעמדה לצבירת כוח פוליטי לאחר מכן, ומשום כך עצם הפלייתו מהאזרח "הרגיל" היא זו שמביאה אותו למצב שוויוני כשאר האזרח, ואם לא נעשה את ההבחנה הזו, יהיה האזרח  "הרגיל" הוא זה שמופלה לרעה.

ב-   בחוק יסוד: חופש העיסוק סעיף 4’ וכן  בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו סעיף 8’ ישנה פסקת הגבלה, המאפשרת לפגוע בחוק היסוד, במקרה והתנאים הרשומים בה מתקיימים. . לדברי השופט המלומד א’ מצא  (פס"ד שאול מופז נגד יו"ר ועדת  הבחירות המרכזית לכנסת) פסקת ההגבלה היא כלי ראוי לשימוש במערכת השיפוט, ומשום כך רשאי בית המשפט להפעילה גם בחוק יסוד שנעדרת ממנו פסקת הגבלה.  וזו לשונה: "אין פוגעים בחופש העיסוק( או בזכויות) אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו".                                                                                                                                                                               בחוק כאמור כתובים שלושה סייגים החייבים להתקיים בחוק, אשר מהותו פוגעת בחוק היסוד: 1- "הולם את ערכיה של מדינת ישראל" (יהודית ודמוקרטית). 2- מהות החוק צריכה להיות "לתכלית ראויה".(תכליתו של החוק נועדת להגשמת מטרות חברתיות ולשמור על זכויות האדם העולות בקנה אחד עם ערכיה של מדינת ישראל) 3- מבחן ה"מידתיות".  (בג"צ קבע שלושה מבחני משנה על מנת להכשיר פגיעה בזכויות האדם, א -מבחן הקשר הרציונלי- נדרש קשר של התאמה בין המטרה לבין האמצעי. ב- מבחן הפגיעה הפחותה- על האמצעי השלטוני לפגוע בפרט במידה הקטנה ביותר. ג- מבחן המידתיות במובן הצר- האמצעי שהשלטון בוחר אינו ראוי, אם פגיעתו בזכות הפרט היא ללא יחס ראוי לתועלת, שהוא מביא בהגשמת התכלית.)                                                            

השאלה העולה כאן היא, האם החוק הנידון עומד בתנאים הנדרשים בפסקת ההגבלה עבור קיומו.

לצד העותרים ניתן לומר, שזהו חוק פוגעני אשר פוגע בעובדי הציבור מלעשות את מלאכתם נאמנה, אשר הנזק הנגרם ממנו עולה על התכלית שלשמה נועד החוק (הצינון), ופוגע בזכויות האדם הבסיסיות אשר מהוות תשתית נאותה לכל חברה דמוקרטית באשר היא. ומשום כך אינו עומד בתנאים הנדרשים בפסקת "ההגבלה" המעוגנת בחוק.                                                       

אולם לצד המשיבים ניתן לומר, שחוק הצינון נועד להגן על הציבור מפני אנשים אשר יתכן וישתמשו במעמדם  כמשרתי הציבור  לניצול מעמדם האישי  ולמקפצה לדרכם הפוליטית. ומשום כך (לטענתם) החוק אכן עומד בדרישות ההגבלה, משום שזהו חוק ההולם את ערכי המדינה (מניעת פגיעה בדמוקרטיות הציבור), ותכליתו ראויה, וכן מבחן המידתיות מתקיים, משום שאורך הזמן הנקבע לצינון אינו כה פוגעני ומפר זכויות, והינו ראוי מידתית לקיום, משום תועלת הציבור כולו.

במידה והחוק לא עומד בדרישות פסקת ההגבלה, עדיין לפי חוק יסוד: חופש העיסוק, יהיה לו תוקף חוקתי, משום  שבחוק יסוד: חופש העיסוק, בנוסף לפסקת ההגבלה ישנה  פסקת ההתגברות (סעיף 8’), אשר מעניקה תוקף חוקתי לחוק חורג, במקרה ועבר ברוב חברי הכנסת, ונאמר בו במפורש שיחול על אף האמור בחוק היסוד, אף אם אותו חוק אינו בהתאם לפסקת ההגבלה. מה שאין כן בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שאינו כולל בתוכו את פסקת ההתגברות. יוצא מכך שישנם חוקים הזוכים להגנת חוק יסוד חופש העיסוק, משום פסקת ההתגברות שבתוכו, אך יימצאו חסרי תוקף לגבי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שבו אין פסקת התגברות. על כך כותב השופט המלומד אהרון ברק  (פס"ד מיטראל נגד כנסת ישראל): "אין לפרש את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו כאילו מצויה בתוכו פסקת התגברות. אלא יש להעניק לחוק יסוד זה, את  משמעותו החוקתית  תוך התחשבות בנתון החוקתי, כי בחוק יסוד זה אין פסקת התגברות". ומשום כך ישנה בעיה בהחלת החוק עקב התנגשותו עם חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

יתכן וניתן לפתור בעיה זו לפי המשך דבריו ופרשנותו של השופט המלומד א’ ברק לעיל, (פס"ד מיטראל נגד כנסת ישראל. לעיל), בעניין הומוגניות מערכת החוק כולה. לדבריו: פרשנות חוקתית חייבת להתבסס על אחדות חוקתית ולא על דיסהרמוניה, ולכן במקרה שלחוק הפוגע יש את הגנת פסקת ההתגברות של חוק יסוד: חופש העיסוק, אך אין את הגנת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, משום שאין בו פסקת התגברות. בכל אופן אם יתקיימו שלושה תנאים, אזי, פסקת ההתגברות המעוגנת בחוק יסוד: חופש העיסוק, תשפיע גם מעבר לסמכותה הרגילה, התנאי הראשון- הפגיעה תהיה תוצר לוואי המתבקשת באופן טבעי מהפגיעה בחופש העיסוק. התנאי השני- הפגיעה העיקרית תהיה בחופש העיסוק ואילו הפגיעה בכבוד האדם וחירותו תהיה משנית. התנאי השלישי- הפגיעה בזכויות אדם האחרות כשלעצמה אינה בעלת עוצמה ממשית.                                                   

 יתכן וניתן להחיל את דבריו גם כאן (חוק הצינון), משום שיתכן לומר, ששלושת התנאים מתקיימים, מכיוון שהפגיעה העיקרית כאן היא בחופש העיסוק ועצם הפגיעה בכבוד האדם וחירותו היא פגיעה משנית הנובעת מהפגיעה בחופש העיסוק, ואלמלא הפגיעה בחופש העיסוק לא הייתה נוצרת פגיעה בכבוד האדם וחירותו, ואם כן, פסקת ההתגברות המעוגנת בחוק יסוד: חופש העיסוק תאהיל על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וחוק הצינון יזכה לביטוי הולם ולהגנה הן מפני חוק יסוד: חופש העיסוק, והן מפני חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.                                                                                  

לחילופין ניתן לומר (בכדי למזער את הנזק והפגיעה בחוק היסוד) שמכיוון שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, לא נמצא סעיף המלמד על שיריון פורמלי של החוק,  ניתן יהיה לחוקק חוק הפוגע בחוק יסוד זה, ולהכניס בחוק היסוד פסקה, המאפשרת לפגוע בחוק היסוד, במקרים מסוימים, כגון המקרה בחוק הקונקרטי הזה (חוק הצינון). כדוגמת מעשה המחוקק בחוק יסוד: חופש העיסוק. (ששם הוסיף המחוקק את פסקת ההתגברות).