עברית קשה שפה
מאת: חגית רוטשטיין – עריכה לשונית וכתיבה עיתונאית www.editor4u.co.il
כמה ישראלים היום מבינים את עגנון כמו את אתגר קרת? כמה מבינים את התנ"ך?
האם קיימות שתי שפות של עברית? מסתבר שכן. האם "חשכו עיניו" יפה יותר מ"נהיה לו חושך בעיניים"? לאו דווקא.
הבלשן פרופסור גלעד צוקרמן אומר, כי כיום השפה המדוברת היא העברית הישראלית שגילה 120 שנים. לדבריו, את הישראלית המדוברת אף אחד לא צריך ללמוד כי היא נרכשת באופן אוטומטי. לעומתה קיימת השפה הכתובה, שהיא המיתוס, הקונבנציה החברתית, שפת הספרות. צוקרמן טוען, כי הדובר הישראלי לא טועה בדברו "ישראלית", שכן הדקדוק אכן קיים, אך זהו דקדוק שמקורו בראש הדובר ולא באקדמיה. עוד הוא מוסיף, כי אל לנו לכפות את הדקדוק העברי על השפה הישראלית.
ישנם גופים רבים שהם מכווני לשון, כמו המורים, האקדמיה, רשות השידור ועוד. וכיצד אלו מתמודדים עם העברית הישראלית? העברית המשודרת למשל מתקרבת לעברית המדוברת גם מבחינת הגיית המילים, ואם נתייחס לאקדמיה ללשון העברית, נראה כי תפקידה לכוון את השפה לפי טיבעה, והיא אכן קשובה מאוד, שכן "אם אי אפשר לנצח אותם, נצטרף אליהם".
אז מה נעשה עם האמירה השכיחה והכל כך צורמת "עשר שקל"? אכן, קיים ויכוח ישן אם כדאי לעזוב את הדקדוק המגדרי ולאחד את הזכר והנקבה לפורמט אחד. אני מניחה כי צוקרמן יאמר שזה לא שיבוש, שזו עברית ישראלית. אולי הוא צודק, אבל באזניי האמירה הזו נשמעת נוראה.
העברית הישראלית זוכה אצלי ליחס אמביוולנטי. מצד אחד, אני מאמינה שהעברית הישראלית היא פורצת דרך, יפה, צבעונית וגם משעשעת, ודבריו של צוקרמן שהישראלית אינה שיבוש אלא עובדת לפי הדקדוק הטבעי במוח, בדרך כלל מקובלים עליי. אני אוהבת אותה, לעיתים מזהה בה עושר, לעיתים איזה ריכוך, ובדרך כלל - יצירתיות. בעניין היצירתי, דוגמה מצוינת היא יונה וולך שכתבה בעברית בלתי תקינה, שיחקה בשפה, והצליחה.
מצד שני, עם כל אהבתי לעברית הישראלית, קורה שהיא מאכזבת אותי. בגלל שקיימות בה רמות שונות, יש פעמים שאני רואה בה שפה רדודה, שטחית, מונעת דיוקים ולא מאפשרת העברת דקויות. מדי פעם מצחיק אותי שישנם ישראלים דוברי עברית ישראלית המנסים לשווק את עצמם ולעשות רושם על ידי שימוש בשפה גבוהה, אך כיוון שאינם מכירים את השפה על רבדיה, תוצאת השימוש בשפה הגבוהה מגוחכת ולרוב מצביעה על בורות המשלבת יומרנות.
אם אתייחס לעניין הכתיבה, לעיתים הפער בין העברית התקינה לבין הישראלית המדוברת גורם לחוסר ביטחון בכתיבה וגם לעמימות. לא פעם אני נתקלת, במיוחד בעבודות אקדמיות, בפער בין הכוונות לבין ביטוין המילולי הכתוב, כאשר הכותב מבקש להסביר את עצמו כהלכה וזה לא עובד.
אז מה עושים? אם נכשיר את שיבושי הלשון, זה יפתור את הבעיה? לדעתי לא.
למה בכלל התפתחה העברית הישראלית, האם ייתכן שאנו רואים יותר טלוויזיה וקוראים פחות ספרים?
ושאלה אחרונה: צוקרמן טוען שישראלים רבים לא מבינים את התנ"ך. האם כדאי לתרגם את התנ"ך לישראלית?
ימים יגידו.