|
|
|
|
|
|
|
|
מחזיקי השלח
|
|
|
|
|
אחת מגרסות הבריאה המרובות הנמצאות בתנ"ך ממחיזה מאבק אלים שבו מבתר האל הבורא את ים התוהו הקדמוני המגולם בדמותה של חייה אימתנית, דמוית נחש (ישעיהו כז:א, נא:ט-י; תהילים עד:יג-טו, פט:י-יא, צג:ג-ד; איוב כו:י-יג). סיפור המתתה של המפלצת הימית, מיתוס קדום המשותף לרוב תרבויויות העולם, מקופל בקרבת שורשי הפעלים טָבַע, טָבַע ו-טָבַח. טָבַל ו-טָבַע רומזים למים הקמאים בעוד ש-טָבַח מספר על ביתור הדרקון ששכן בהם וגילם אותם (תוהו ובוהו=בו הוא ואותו הוא). סיפורו של הטבח הימי המכונן מרומז גם בקרבת המילים רָטֹב-בִּתֵּר (כמעט אנגרמות). רָטֹב מתייחס ל-בִּתֵּר כפי ש- טָבַע ו-טָבַל מתייחסים ל-טָבַח. רמז נוסף למרכיביו של המיתוס הקוסמוגני נמצא במילה שֶׁלַח המספרת דרך משמעויותיה השונות – חנית, מקווה, ענף - את אותו סיפור. בחנית שבידו ביקע האל את המים העזים והזידונים, מושב תנינים ופתנים, שעליהם יצא קצפו. ידו הקורנת אור, קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ (חבקוק ג:ד), שבה חבוי מקור עוזו, האצילה על השלח מנגההּ. משנגעה החרב הבורקת במים וחצתה אותם בתווך העניקה להם, בתורהּ, מהזוהר האלוהי האצור בה ובטלה את מארתם ומרירותם. כך הפכו נחלי בליעל לפלג אלוהים.
לנוגה ברק חניתו של אלוהים מהלך עם ישראל (שם שם:יא), עושה דברו, הנלחם בשמו, תחת חסותו, המחדש בכל מאבק ומאבק את ריצוצו הקדמון של ראש הרשעים. אוחזי השלח הם אלה, לאורך כל הדורות, המזדהים עם הבורא, ממיתים את נציגי השטן ובונים את בית המקדש – שחזור בזעיר אנפין של בריאת היקום. עם אלה נמנה הכהן הגדול, יהוידע, שמרד בעתליה והמליך את יהואש, ניתץ את צלמי הבעל וחידש את הברית בין העם לה'. תיאור טקס המלכת המלך החדש במקום עובדת האלילים עתליה מרמז לבריאת העולם:
וַיַּעֲמֵד [יהוידע] אֶת כָּל הָעָם וְאִישׁ שִׁלְחוֹ בְיָדוֹ מִכֶּתֶף הַבַּיִת הַיְמָנִית עַד כֶּתֶף הַבַּיִת הַשְּׂמָאלִית לַמִּזְבֵּחַ וְלַבָּיִת עַל הַמֶּלֶךְ סָבִיב. (דברי הימים ב, כג:י)
העם נערך בשורות לפני בית המקדש מצידו הימני עד צידו השמאלי. המלך החדש, בתווך, משול לשמים וארץ, לסדר החדש, שקם בין שמאלו לימינו של הבורא לאחר שביער את צריו ומשנאיו (שימו לב להקבלת הכתף והיד):
אַף יָדִי [השמאלית] יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה [פרשה] שָׁמָיִם, קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם, יַעַמְדוּ יַחְדָּו. (ישעיהו מח:יג)
על החרב שאוחז אלוהים בידו כדי לקום לעשות משפט ולהיפרע מיושבי מאורת הפתנים, כמו שעשה בבריאת העולם כשיצא למאבק בתוהו ובוהו, אנו שומעים בשירת האזינו (צוואתו של משה לפני מותו):
רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי, אֲנִי הוּא [אני זה הוא] וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי [אין אלוהים אחרים לידי]. (...). אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי [אם אשנן את חרבי עד שיהיה לה ברק] וְתֹאחֵז בְּמִּשְׁפָּט יָדִי, אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְּאַי אֲשַׁלֵּם. (דברים לב: לט-מא)
התחלה חדשה נוספת בחיי העם שיש בה מסממני בריאת העולם היא שיבת גולי בבל בראשות נחמיה. במסגרת מדיניות הסובלנות של ממלכת פרס הורשו כידוע היהודים הגולים לחזור מבבל לירושלים ולבנות מחדש את בית המקדש. יחד עם שבי ציון עלו מבבל גם שני מנהיגים – עזרא ונחמיה. נחמיה התמנה על ידי מלך פרס למושל יהודה והפרוייקט הראשון שיזם היה שיקום ובנייה של חומת העיר, מפעל רב היקף שדרש כוח אדם גדול ונמשך כשנתיים. בניית החומה נתקלה בהתנגדותם של העמים, תושבי הארץ, והעושים במלאכה נאלצו לעסוק גם בהתגוננות צבאית:
בְּאַחַת יָדוֹ עֹשֶׂה בַמְּלָאכָה וְאַחַת מַחֲזֶקֶת הַשָּׁלַח. (נחמיה ד:יא)
זכות גדולה נתנה לשבים מגלות בבל המחזיקים בשלח כמו הבורא בשעת מלאכת המלאכות, בריאת היקום. יד ימין ויד שמאל מאוחדות לשם אותה מטרה. עם זאת יש לציין שאחדותן אינה מושלמת. אחיזת יד אחת בחרב מעידה על כך שאין העולם מוכן עדיין ליום שבו תוסבנה חרבות וחניתות לאיתים ומזמרות, שבו יתאפשר לבונים להקדיש את כל כוחותיהם, במלואם, למלאכת היצירה. כוחות האופל בדמות סוגדי האל נחש חורשים רעות, זוממים מזימות רצח, מתנכלים למלאכת הקודש.
השלח שבצע את הים לשני מאגרי שפע נתן את שמו גם למים עצמם. ברכת השילוח שאליה היטה חזקיהו את מי הגיחון מזוהה, לדעת רבים, עם ברכת השלח הנזכרת בספר נחמיה:
(...) וְאֵת חוֹמַת בְּרֵכַת הַשֶּׁלַח לְגַן הַמֶּלֶךְ (...). (נחמיה ג:טו)
מי תעלת השילוח השלווים והרוגעים משמשים סמל לתורת אלוהים הקוראת לחיי שלום ויצירה בניגוד לעבודת האלילים המסיתה להפיכות חצר, רציחות ואלימות וסופה, אם תגבר, שתביא לאבדון מוחלט:
(...) יַעַן כִּי מָאַס הָעָם הַזֶּה אֵת מֵי הַשִּׁלֹּחַ הַהֹלְכִים לְאַט (...). (ישעיהו ח:ו)
בריכת השילוח נמצאת בגיא בן הינום, במקום מפגשם של נחל קדרון ונחל עושי הגבינה, שם שרפו עובדי המולך תינוקות רכים כקרבן. גהינום התנינים הפך לעין גנים.
הברכה המשקה עצים עשירי עלווה נתנה את שמה גם לשפע ענפיהם המשתרגים:
גַּן נָעוּל, אֲחֹתִי כַלָּה, גַּל נָעוּל, מַעְיָן חָתוּם. שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים עִם פְּרִי מְגָדִים, כְּפָרִים עִם נַרְדִּים. (שיר השירים ד:יב-יג)
שתי משמעויותיה של המילה שֶׁלַח מתאחדות בדימוי האישה האהובה בשיר השירים שהינה גם גן וגם גל, גם פרדס וגם מעיין. בין שדיה לן אהובהּ, מוצא מנוחה, מתחזק, כמו הבריאה החדשה והטהורה שקמה בין זרועות אל שדי, חוסה בצילו ונותנת בו מבטחהּ:
צְרוֹר הַמֹּר, דּוֹדִי לִי, בֵּין שָׁדַי יָלִין. (שיר השירים א: יג, ראו גם תהילים צא)
אך שנתו של המלך עדיין מאויימת. עולם האוהבים, קסום ומבושם ככל שיהיה, זקוק עדיין להגנה מפחד שודדי הלילות, שדי השאול. שישים גיבורים מגיבורי ישראל מופקדים על חדר השינה של שלמה המלך, אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ (שיר השירים ג:ח ), ביטוי תאום ל- וְאִישׁ שִׁלְחוֹ בְיָדוֹ (ראו לעיל).
כוחות האופל, דבר, קטב ורשף, מלאכי החבלה, רובצים עדיין לפתח, מתנכלים לסדרי הבריאה, שואפים להפוך אותה על פיה, להעבירה בשלח, לשולחה לשחת. אם תתגשם תוכניתם, גן המלך ההרמוני יחזור ויהיה ליער סבוך קוצים שמלב ליבו מגיחות חיות פרא, ברכתו הרוגעת תעלה על גדותיה, תחזור ותהיה ים פתנים. בכל מילה מתרוצצים ומתגוששים טוב ורע, כל מילה מכילה תאום הופכי, שֶׁלַח בשיכול אותיות הרי היא שַׁחַל, אריה טורף (תהילים צא:יג, ראו מאמר קודם, מה מתוק מדבש ומה עז מארי).
מול השחל והפתן, ניצבים שליחי האל, שֶׁלַח בידם:
שָׁלַח מֹשֶׁה, עַבְדּוֹ, אַהֲרֹן אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ. (תהילים קה:כו)
וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת כָּל עֲבָדַי הַנְּבִאִים, הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ, לֵאמֹר: שֻׁבוּ נָא אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וְהֵיטִיבוּ מַעַלְלֵיכֶם, וְאַל תֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם, וּשְׁבוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבֹתֵיכֶם (...). (ירמיהו לה:טו)
שָׁלַח, כמו הָלַךְ, מרמזים במקורם לשילוח המים והליכתם בראשית שבוע הבריאה. שימו לב להברתם האחרונה– לח – תואר הנוקב במהות המים (האות כ, הדומה בהיגוייה לאות ח, ממלאת אותו תפקיד):
יָסַד אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ, בַּל תִּמּוֹט עוֹלָם וָעֶד. כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ, עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם. מִן גַּעֲרָתְךָ, יְנוּסוּן, מִן קוֹל רַעַמְךָ, יֵחָפֵזוּן. יַעֲלוּ הָרִים, יֵרְדוּ בְקָעוֹת, אֶל מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם. גְּבוּל שַׂמְתָּ, בַּל יַעֲבֹרוּן, בַּל יְשֻׁבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ. הַמְּשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים, בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן. (תהילים קד:ה-י)
בצייתם באהבה לקריאת הבורא ובזרמם אל מקומותיהם, בהתקבצותם למקווים מתוחמים בגבולות סוף, קנה וגומא, התוו עבורנו פלגי המים שזה עתה נפרדו מצחנת התוהו מסלול הליכה. גם אברם יוצא לאותה דרך בעוזבו את עיר הולדתו האלילית, בהסירו מעליו את זוהמתה, אחרי שקיבל אותה הוראה ונחפז להישמע לה:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. (בראשית יב:א)
הדי התואר לַח נשמעים לא רק בפועל הָלַךְ אלא גם במילת היחס לְךָ. אברם הולך אכן באפיקי המים הקדומים, צועד בדרך הקודש שנסללה בראשית, כדי לשחרר את האנושות מכבלי האלילות ולחלצה משקיעה בים בוצי ועכור. לְךָ, לָךְ, לָכֶם - כל מילות היחס בגוף שני רומזות במכוון לעלייתו המכוננת של אברם בעקבות המים וקוראות-מצוות לכל אחד ואחד מחברי הקהילה לאמץ את אותו מסלול.
נביאי ישראל נשאו כולם עיניהם לתקופה אידילית שבה ילכו הגאולים בדרך הקודש שתיסלל מחדש, לשפת מבועי המים, לחוף קנה וגומא ויתקבצו בארצם כפי שמי הבריאה נקוו במקום אחד:
וְהָיָה שָׁם מַסְלוּל וָדֶרֶךְ, וְדֶרֶךְ הַקֹּדֶשׁ יִקָּרֵא לָהּ, לֹא יַעַבְרֶנּוּ טָמֵא וְהוּא לָמוֹ [הדרך תהיה רק להם, לגאולים], הֹלֵךְ דֶּרֶךְ וֶאֱוִילִים לֹא יִתְעוּ [ההולכים בדרך זו, אפילו האווילים, לא יוכלו לתעות]. (...) וְהָלְכוּ גְּאוּלִים. וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה (...). (ישעיהו לה:ח-י)
אחרי שעם ישראל ילך בדרכו של אברהם, האנושות כולה תלך בדרכיו של עם ישראל (בניגוד מוחלט להתנהגות העמים בתקופת נחמיה):
בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלַ ִם "כִּסֵּא ה'" וְנִקְווּ אֵלֶיהָ כָל הַגּוֹיִם, לְשֵׁם ה', לִירוּשָׁלָ ִם וְלֹא יֵלְכוּ עוֹד אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע. (ירמיהו ג:יז)
השימוש בפועל נִקְווּ מחבר את המבט לעתיד עם המבט לעבר:
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן. (בראשית א:ט)
עליית עמי העולם לרגל לירושלים תדמה לזרימת נהרות שלווה ורוננת. יראת ה' תגבר כזרם הולך וגדל, בהדרגה, שלב אחרי שלב, עד כי תכסה את כל היקום מקצה עד קצה.
לספרה של הכותבת: אורנה ליברמן, שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, הוצאת סלע ספרים, 2013
http://www.booknet.co.il/prodtxt.asp?id=63643#.UnKJqHAyL8c
לבלוג של הכותבת: לשון המקרא - אור חדש על שפה עתיקה
http://liebermanorna.wordpress.com/
הספר יצא גם בהוצאה דיגיטלית, שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, באתר מנדלי, וגם באתר עברית של סטימצקי.
מוזמנים לקרוא ממנו פרק ראשון באתר סימניה:
http://simania.co.il/e/4527/0
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אודות כותב המאמר:
שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה
עיסוקי בשפה העברית כמורה באולפן הביא אותי לכתיבת מחקר ארוך שנים על לשון המקרא שממנו עיבדתי את ספרי: שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה. ההרפתקה המרתקת התחילה עבורי כשהבחנתי, להפתעתי, שכל מילה ומילה מכילה כפיל ניגודי: רע (ההיפך של טוב)/רע, רעות, רעיה, און (כוח)/און (חולשה, עצב), חיל (גבורה)/חיל (פחד), חלש/חלש על, שר (שריר, שררה)/רש, עמד/מעד, פרה/רפה, שואה/ישועה, ציון Tsiyon(ארץ פוריה)/צָיון Tsayon (צייה), חופה (הגנה)/פח, פחת (מלכודת), ברא (יצר, הוליד)/ בֵּרֵא (חתך, דקר, הרס, הרג), תם/טמא, נגע/עונג, שֵׁדִים/שדי, אל/לא ועוד הרשימה ארוכה. הצמד גלות/גאולה ידוע לכול, מצוטט ונלמד רבות, אך לא הייתי מודעת לעובדה, לפני שניגשתי למחקר, שמימדי התופעה רחבים כל כך.
כפל המשמעות אינו מאפיין את העברית בלבד. הבלשן הגרמני קרל אַבֶּל (1837-1906) זיהה תופעה זו במצרית עתיקה שבה אותה מילה ציינה שני מושגים מנוגדים. המילה כֵּן, למשל, פירושה היה חזק וחלש בעת ובעונה אחת. המצרים הקדמונים, לפי התיאוריה של קרל אבל, לא יכלו להבין את מושג הכוח בלי להשוות אותו לניגודו. התפתחות השפה ודובריה גרמה במשך הזמן להתפצלות המילים. המילה כֵּן שפירושה היה חזק וחלש התפצלה ל-ֵּן חזק ול-כָּן חלש. קרל אבל ייחס את התופעה לכל השפות השמיות וההודו-אירופאיות שבכולן ניתן עדיין למצוא שרידים לאופן החשיבה הקדום. בלטינית, ביוונית ובאירנית, לתואר קדוש יש שני פנים, פן חיובי, הקשור לאופיה הידידותי לאדם של השכינה ופן שלילי, מאיים, המצביע על מי שאל לו לאדם להתקרב אליו פן יבוא עליו עונש נורא.
ממצאיו של קרל אבל נתקלו בהתנגדות קשה מצד עמיתיו ולולא מאמרו של פרויד מובנים מנוגדים של מילים עתיקות המסכם את התיאוריה של הפילולוג, שאותה מצטט אבי הפסיכואנליזה כדי להקביל אותה לאמביוולנטיות של החלומות, קרוב לודאי שקרל אבל היה נבלע לחלוטין בתהום הנשייה. פרויד שחיפש קשרים בין פסיכואנליזה להיווצרות השפה קרא בשקיקה את כתביו של קרל אבל ופרסם עליהם את מאמרו המפורסם שבו הוא עורך הקבלה בין הגאי השפה לדימויי החלום. חקירת לשון המקרא מוכיחה על אף הכול שקרל אבל צדק גם צדק. ואף יותר מכך, לשון המקרא כל כולה חתומה בחותם הדואליות הטבוע לא רק בסמנטיקה שלה אלא גם בכל מבניה, בין אם הפונטי, בין אם התחבירי ובין אם הדקדוקי. אותיות אהוי, למשל, בניגוד לכל האותיות האחרות שאינן אלא עיצוריות בלבד, ממלאות תפקיד הן של עיצור והן של תנועה. זכות היתר שממנה נהנות אותיות אלה נובעת מקרבתן הרבה לייצוג האלוהות. כל האותיות נתפשות, ליתר דיוק, כמייצגות את אלוהים, אך אהוי קרובות אליו יותר: א (אלף - במקום הראשון, "אלופה" וקודמת לכול) מסמלת את ראשוניותו ומצוינותו ו־הוי שמרכיבות את השם המפורש מסמלות את נצחיותו (היה, הוה, יהיה). כשאותיות אהוי נהגות כעיצורים, הן מייצגות את הפן הנתפש של אלוהים (אימננטיות) וכשאותן אותיות ממלאות תפקיד של תנועות ולא נהגות, הן מייצגות את מה שאין בכוח האדם לגלות (טרנסצנדנטליות). כשאותיות אלה מופיעות בשורשי פעלים, התנהגותן לובשת פנים מרובות. במקרים מסוימים, הן נמצאות אך משמשות כתנועה ולא הוגים אותן (קָרָא, למשל, מגזרת נחי ל"א, ק.ר.א, האלף הופכת לנחה). לעיתים הן אף נעלמות לחלוטין (גָּר מגזרת נחי ע"ו-ע"י, ג.ו.ר, הוו חסרה). לעתים הן מתחלפות באות אחרת מאותה קבוצה (הוֹרִיד מגזרת נחי פ"י, י.ר.ד, הוו הנחה באה במקום היוד השורשית. דוגמה נוספת: עָשָׂה מגזרת נחי ל"י, ע.ש.י, ההא הנחה באה במקום היוד השורשית. היוד השורשית בוחרת לה להתחבא מאחורי אותיות אחרות, בהתאם למקומה בשורש הפועל: כשהיא פ' הפועל, י.ר.ד, י.ל.ד, י.ר.י, היא "מתחפשת" לוו בהפעיל - הוֹרִיד, הוֹלִיד, הוֹרָה; כשהיא ל' הפועל, ע.ש.י, ק.נ.י, י.ר.י, היא "מתחפשת", במקרים מסוימים, להא בפעל - עָשָׂה, קָנָה, יָרָה). בין אם האל מופיע, בין אם הוא מסתתר ובין אם הוא מתחפש, הוא תמיד אינסופי ונמצא בכל מקום, אומרות לנו אותיות אלה שאופיין כפול. גם תופעת הסמיכות הנפוצה כל כך בתנ"ך (למשל, רְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, בראשית א:יד; חַיַּת הָאָרֶץ, פס' ל) מחברת בין שני רכיבים ויוצרת ביניהם קשרים סמנטיים מגוונים תוך שהיא ממזגת אותם, מבחינה פונטית, למילה אחת. ניתן גם להוסיף בינתיים את הביטויים הנקראים צימודים, תֹּהוּ וָבֹהוּ (בראשית א:ב), שֹׁד וָשֶׁבֶר (ירמיהו מח:ג), כַּפְתֹּר וָפֶרַח (שמות כה:לג) שבהם, בניגוד לסמיכות, שני המונחים, המחוברים בוו קמוצה, שומרים על עצמאותם כשתי מילים העומדות בפני עצמן, נרדפות אומנם אך נפרדות. מומחי השפות המסופוטמיות מצהירים כיום שתופעת הדואליות שולטת גם בבבלית ואף בכל הלשונות שנכתבו בכתב היתדות.
הדואליות הטבועה בשפה משקפת את הדואליות המאפיינת את אלוהים, שליט אחד וכל יכול, נגלה ונסתר, ממית ומחיה, בורא הטוב והרע, יוצר האור ועושה החושך שמחץ את התוהו, גאל את הבריאה משִּׁביהּ ורפאהּ מחוליהּ. מפי עליון יצא הרע והטוב. כל מילה ומילה כמו חצויה לשניים, מכילה את הרוע הנורא של התוהו ובוהו, רעש, רעד וטבח, המזוהה עם האלילות ואת הטוב המתוק של הבריאה, שלום שלווה ובטח, סמל האמונה המונותיאיסטית המובעת בתנ"ך. ראיית העולם החדשה מעניקה לדו-הקוטביות של השפה משמעות מוסרית ספציפית בדרישתה לבחור בערכים שהיא מסמנת אותם כטובים ומבורכים, ערכי הבריאה, ולהתרחק מעולם האלילות המקולל, המתויג כשטני ומועד לכאוס. התורה נותנת לפני בני ישראל את הטוב והרע, את החיים והמוות, את הברכה והקללה, את שמירת חוקי ה' או את ההליכה אחרי אלוהים אחרים ומכוונת אותם לבחור בבחירה הנכונה: וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים (דברים יא:כו-לב, ל:טו-כ). מטרת נושאי הדגל של המונותיאיזם התנ"כי היא לתקן את בחירתם של אדם וחוה ברע, באלילות ובמוות כך שכל משמעויותיהן השליליות של המילים שהתפרצו מכלאן ברגע בו נגסו שיני החוטאים בפרי המתוק שהפך למר תאבדנה את כוחן ואף תיעלמנה.
חקירת מילות התנ"ך לפי שיטתו של הבלשן העלום, קרל אבל, מגלה אופקים חדשים ומרתקים. משמעות האותיות והדרך הלא שרירותית בה הן מצטרפות למילים, חקירת קשרים סמנטיים בין אותיות ומילים דומות בצליליהן למרות הכתיב השונה (תָּוֶךְ/טֶבַח), התחקות אחר קשרים ניגודיים בין מילים קרובות (אֵל/אַל/לֹא), ולפעמים אף זהות (חֵמָה במובן של רַעַל נְחָשִׁים/יַיִן מֻרְעָל/זַעַם אֱלֹהִים לעומת אותה מילה במובן של חֶמְאָה, מַאֲכַל מוֹתָרוֹת מְפַנֵּק; שׁוֹד, במובן של שְׁדִידָה וּגְזֵלָה לעומת אותה מילה במובן של שְׁדֵי אֵם הַמְּנִיקָה בְּאַהֲבָה), פרישת מניפות אנגרמות של מילים (חֵץ/צַח, חַף/פַּח, פִּגּוּל/פִּלּוּג, רָקַע/קָרַע/עָקַר/עָרַק), כל אלה יגלו לנו איך עיבד המונותיאיזם התנ"כי את המיתוסים האליליים כדי להתאימם להשקפת עולמו המתבדלת ובאיזו חיוניות יצק תוכן חדש ומהפכני למסגרות הקיימות כדי לעודד את החברה האנושית לעדן את החייתיות הטמאה הטבועה בה מנעוריה, להתעלות ולהיטהר.
ביתור הרע, לפי המקרא, חייב להיעשות לפי דגם בריאת העולם שבה בותר התוהו ובוהו, מפלצת דמויית נחש, ונחצה לשניים, בתווך, שוסף, נטבח ונזבח. מחיצת קרח זכה ודקה התקשחה ופלחה את מותני הענק המימי, מבדילה בין מחצית גופו העליונה ומחצית גופו התחתונה. מסך ספיר זה שנקרא רקיע בישר את רגיעת הים הקדמון. חציית המים הראשונית, ביום השני לבריאה, המסמלת את אילוף חיית התוהו ובוהו חסרת הרסן, משמשת בתנ"ך כדגם על לכל פעולות האדם שראוי להיקרא בשם זה. כל החציות שעליהן יסופר לאחר מכן, הן במובן הביתוק (ברית בין הבתרים, בראשית טו, ניתוח צמד הבקר בידי שאול, שמואל א, יא:יז...) והן במובן הצליחה (ים סוף, הירדן, היבוק...) תחזורנה בווריאציות שונות על האקט הקוסמוגני המכריע של חלוקת המים לשני חלקים שווים, באמצעם. הצולח את המרחב והזמן חוצה אותו לשניים בגופו (וגם בנפשו) וחוזר בהכרח על פעולת הבריאה. כל מעשה ותנוחה, במילים אחרות, התנהגות האדם בכללה, חייבת, לפי התנ"ך, לחקות את כוונת מעשה פילוח המים, דהיינו, להפוך את התוהו הטמא לבריאה הטהורה. הרקיע פילח אכן כחץ את התערובת הבוצנית והעכורה והֲפָכָהּ למים צלולים וזכים. מהמילה חֵץ נגזרו המילים חָצָה ו-חֵצִי. חֵץ, בשיכול אותיות - צַח - רומזת לאופיו של הפיצול שבאמצעותו היטהרה טומאת הכאוס. פִּלּוּג מי בראשית הפך את הַפִּגּוּל לצחות.
מקור החיים מצוי, אכן, לפי התנ"ך, בפירודם המבוקר של המים. הטוב פילח את הרע בְּחִצּוֹ. ריבוים המרשים של הפעלים המציינים את פעולת ההפרדה (בָּצַע, בָּקַע, זָמַר, חָצַב, חָצָץ, חָתַךְ, טָבַח, כָּרַת, נִפֵּץ, נִתַּח, קָטַף, קִצֵּר, רָצַץ, שִׁסַּע, שִׁסֵּף, תִּוָּה/הִתְוָה ועוד הרשימה ארוכה) משמש הוכחה ניצחת לחשיבותו של הפילוח במעשה הבריאה המכונן. כל מילות התנ"ך ספוגות, כדוגמת התואר רָטֹב, בטבעם הכפול של המים ונושאות משמעות חיובית ושלילית.
מתנין צמא דם, יהיר ומתנשא, הפך הים לבעל בריתו של הבורא, מודע לערכיו, עורג לקרבתו. תהליך הזדככות המים (מזכיכות לזכות, מגאווה לגעגועים) מבשר את שיבת בני ישראל הסוררים לגבולות נחלתם, מגלות לגאולה. הדרך ממדבר ישימון, לארץ פורחת, מצָיון Tsayon (צייה) לציון Tsiyon , עוברת באפיק שבו זרמו מי הבריאה כדי להתקבץ בגבולותיהם. עוד לפני שהגיעו המים ליעדם, כבר הפרו את השממה בדרכם, רמז להתלכדות ההפכים העתידה לבוא. מטוהרים ומזוככים, לאחר שהתמרקו ביסורים, מעפילים בני ישראל לארצם, כמו מי התוהו שחצו הרים ובקעות בדרכם למקום שיועד להם (תהילים קד:ו-י), אל מקום אחד (בראשית א:ט).
עידן הגאולה יאופיין אכן בהשלכת האחר ובדבקות באחד. זעקותיו האימתניות של התוהו שפרצו מלב המילים ברגע בו ננגס הפרי האסור תהפוכנה לרינה ולשירה. המיליל יהפוך למהלל. החוזרים לארצם יזכו לחיות בגופם ובנפשם את רגע איחוד ההפכים הנדיר והעצים שבו הופך הנחש את ארסו העז לדבש מתוק. התגוששות מובנים מנוגדים בבטן אותה מילה, כבמאורת נחשים מתפתלים, תסתיים בהתיישרותו של המעוקל ובהיטהרותו של הטמא. האלילות תחלוף, הרע יוסר, הזר יתמוסס, האחר יימוג, הכפילות תיעלם. האל יהיה אחד, שמו יהיה אחד, מערכת הערכים תהיה אחת, שפת העמים תהיה אחת, פיהם וליבם יהיה אחד:
כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים, שָׂפָה בְרוּרָה, לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה', לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד. (צפניה ג:ט)
ד"ר אורנה ליברמן
המאמר מבוסס על ספרה של הכותבת: שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, אתר מנדלי, יהדות
קישור לספר:
http://mendele.co.il/?wpsc-product=sfathatanach
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מאמרים נוספים מאת ד"ר אורנה ליברמן
|
בסדנה לחיים נכונים ובריאים נראה את הדרך לאזן את המערכת ההורמונלית באופן טבעי, מהם המזונות והתוספים החשובים ביותר להצערת הגוף, איך למנוע סרטן, להוריד סוכר, לשפר יצירתיות ולהגביר את השמחה, המוח, הריכוז והזיכרון. נלמד מהן 5 הבדיקות החשובות להעריך את תהליכי ההזדקנות וכיצד לייטב את התוצאות. כמו כן, נלמד דרכים לבדוק באופן אישי את רמות הויטמינים והמינרלים מעכבי ההזדקנות, שכל אחד מאתנו חסר וזקוק להם.
|
|
שר במקרא הוא איש בעל עמדת כוח, שליט, מושל, שופט, מפקד צבא או בעל תפקיד אחראי אחר. רש הוא עני, נקלה, נחות דרגה וחסר אמצעים. האם אין רש היפוכו הגמור של שר?
|
|
רחוב לה רגרטייה, באי סן לואי בפריז, שינה במאה ה-18 את שמו ונקרא רחוב האישה מחוסרת הראש. וזאת על שום שלט פרסומת לבית מרזח שנפתח במקום ובו נראתה אישה בלי ראש, מרימה כוסית יין, עם הסיסמא: "הכול טוב". כיתוב זה מקורו בפתגם סקסיסטי ידוע מאוד בצרפת במאה ה-17: אישה בלי ראש, הכול טוב בה. אך גלגוליה של שנאת הנשים מפתיעים מאוד...
|
|
המאמר, שני בסדרה לאחר "בריאה כצריפה" בוחן את המעברים בין מים של נחושת וברזל למים של כסף וזהב, המבוססים כולם על המעבר הראשוני מהתוהו ובוהו לבריאת העולם. ההקבלה הניגודית שבין הביטוי השגור אֲפִיקֵי מַיִם (מים זכים, כסף וזהב) לבין הביטוי הנדיר אֲפִיקֵי נְחֻשָׁה (מים עכורים, נחושת וברזל) ממחישה את התהום שבין שני העולמות המוצגים במקרא כעולם האלילות, הרוע והגסות לעומת עולם תורת ה’, הטוב והחן.
|
|
המאמר בוחן את תהליך זיקוק הכסף כאמצעי המחשה לתיאור זיכוך המים בבריאת העולם. דימוי הכסף הצרוף, שזוקק מסיגים מאוסים חופף לתיאור המים הזכים שחולצו מבוץ וביצות שורצי תנינים ונחשים. המים הקדמוניים, הבוצניים, הסרבניים, מזוהים עם האלילים הזרים, רהב, נחש ותנין - מפלצות בעלות גרמי ברזל ובשר נחושת. אלה, שזקפו ראש כנגד האל הבורא, הותכו, נשרפו, רוקעו ועוצבו באש מפוחו של הצורף הגדול. כור ההיתוך מאחד אך גם מנתק את הסיגים.
|
|
על הסופר הצרפתי ברנרדן דה סן-פייר וספרו המשפיע "פול ווירז'יני", רב מכר היסטרי. פול ווירז'יני, יצירי דמיונו של דה סן-פייר, "ילדיו המאומצים", כפי שכינה אותם, הפכו לאגדה, שהכתה גלים בעולם כולו, ונתנה השראה לאמנים רבים, מפרסומו ב-1788, ערב פרוץ המהפכה הצרפתית ועד מלחמת העולם הראשונה, אם לא עד ימינו אנו.
|
|
ספרה האוטוביוגרפי של דלפין דה ויגאן על חייה ומותה של אמה, שסבלה מדו-קוטביות, זכה להצלחה אדירה בצרפת. מדוע?
|
מאמרים נוספים בנושא בלשנות
|
שר במקרא הוא איש בעל עמדת כוח, שליט, מושל, שופט, מפקד צבא או בעל תפקיד אחראי אחר. רש הוא עני, נקלה, נחות דרגה וחסר אמצעים. האם אין רש היפוכו הגמור של שר?
|
|
מה קורה עם המתרגמים בתחום הקולנוע והטלוויזיה בזמן האחרון?! יותר ויותר מידי שגיאות בתרגום, ואולי חשוב להדגיש כאן שלא מדובר בתרגומים וולנטריים של סדרות מהאינטרנט.
|
|
אנו משתמשים כל יום באינפורמציה מחול. אם לא הייתה לנו היכולת לתרגם מידע זה לשפה שאנו מכירים, היינו מפספסים המון מידע חשוב.
|
|
מידי פעם במהלך החיים אנו נזקקים לספרים או טקסטים מתורגמים; אלה יכולים להיות טקסטים בשביל האוניברסיטה, כתבים ספרותיים או הוראות שימוש של רכבים ומוצרים.
|
|
החיים המודרניים הם מאוד גלובליים, וכולנו נעזרים מידי יום באינפורמציה מחו"ל. אם לא היינו יכולים לתרגם טקסטים אלה לשפה שלנו, היינו מפסידים אינפורמציה חשובה.
|
|
עריכה לשונית טובה אינה משכתבת את הטקסט שלכם אלא מבערת ממנו שגיאות ומשפרת את הניסוח. ברוב המקרים, גם אם אתם בטוחים בעברית שלכם, סביר להניח שיש עדיין מה לשפר. עורך מיומן עובד ביד דייקנית וזהירה המשמרת את רוחו של הכותב ואינה משנה כהוא זה את התוכן ואת משמעות הדברים. חשוב שהעורך יזכור שהוא אינו הכותב. אמנם הוא יכול להציע שינוי או להתלבט עם הכותב לגבי עובדות אלה ואחרות שנראות לו שגויות, אך המילה האחרונה והקובעת היא מילתו של הכותב.
|
|
על מנת ליצור סלנג, יש כמובן לחשוב ביצירתיות.ניתן ליצור סלנג ע"י הלחם בין מילים. ניתן ליצור סלנג ע"י ייבוא מילים משפה זרה, על אף שאת רוב הסלנג אני מעדיף ליצור מהשפה העברית.
|
|
|
|
|