רגשות ואינטראקטיביות – שיתוף הקהל בטקסטים
האמת חייבת להיאמר. בפוסט האחרון שלי, "על אנשים ורגשות בשפה העסקית", לא חשבתי כלל על התלהמות טוקבקים, כפי שהזדרזו כמה גולשים ליידע איתי. המחשבה המקורית שלי נגעה לטקסטים מסורתיים, כמו מסמכים. אבל, הצדק עימם. אי אפשר לדבר על רגשות בטקסט מבלי לחשוב על טוקבקים, פורומים, ובקיצור אינטראקטיביות, יכולת השיתוף של הקהל בטקסטים, הכוללת את ההלחם interactive, יכולתו של הקהל להשתתף ביצירת הטקסט. בפוסט זה אני רוצה להתייחס לתופעה רחבה יותר, שהטוקבקים משתייכים אליה – האינטראקטיביות – ועל הקשר שלה לכתיבה ולטקסטים.
עוד לקריאה בנושא-לימוד כתיבה אינטרנטית
אינטראקטיביות – BUZZ WORD – זימזומלה או ממש ?
אינטראקטיביות,טוען החוקר הניו-זילנדי קובר, היא מעין זימזומלה, Buzz word , מילה שיווקית המיוחסת לדברים שהם לגמרי לא אינטראקטיביים, ולמעשה אינם משתפים את הקהל כלל. הטענה המרכזית של קובר, שהיא מעניינת למדיי, היא כי האינטראקטיביות היא לא תופעה חדשה ומלווה את התפתחות המדיה עוד מימי יוון העתיקה. אינטראקטיביות פירושה מתח, או מאבק שליטה בין המחבר-הטקסט-והקהל שמתבצע בהקשרים שונים, אמצעי תקשור שונים, אתרים שונים ויכולות קהל/מחבר.אינטראקטיביות היא הרצון להשתתף ביחד בטקסט, בנרטיב שלה, במשך שלה, בזמן של הזרימה שלה או בהבניה שלה. הטוקבקים והפורומים היא אינטראקטיביות שיחתית לפי מקמילן, כשאנשים מתקשרים ישירות זה עם זה ומחקים את השיחה פנים אל פנים באמצעות מחשב, המתווך בינהם.
טוקבקים – תופעה אינטראקטיבית ישראלית נפוצה
בהמשך לתגובות הקוראים מהפוסט הקודם, רציתי לדבר על תופעה אינטראקטיבית נפוצה מאוד בישראל – הטוקבקים - ולבחון, איך לא, את שפתה ולתת פתרונות אפשריים להתלהמות השוררת בה.
למה ישראליים מתלהמים בטוקבקים ?
האם העדר התיווך האנושי כביכול משחרר את נצרת הגסות וההתלהמות של הדובר הישראלי ? ייתכן מאוד. העדר הנימוס הוא דבר מושרש מאוד בתרבות הישראלית.אולי זה גלגול של הצבריות, הדוגריות, שהתהדרנו בה בעבר. הישראלי כל כך לא מנומס, עד שהוא לא מבין את הצורך לכבד את רעהו, לכבד את דבריו רק משום שהוא אמר אותם. והדבר נכון כלפי חילוניים ודתיים כאחד. אחת הדוגמאות לכך היא כשאני מסבירה לאנשים בסדנאות או בייעוץ את חשיבות האיזון הרגשי, נטרול רגשות הכעס, או המענה על רגשות הלקוח במכתב המענה לתלונתו. כשאנחנו פונים בנימוס, לא יותר מדיי חלילה, אל הנמען, בצורה ניטראלית כמו "מר כהן שלום",אני מקבלת לעתים תכופות, את התגובה "אבל, התייחסנו לרגשות; כלומר, פנינו בנימוס".
דוגמה לשכתוב של טוקבקים מתלהמים
להלן דוגמה עכשווית: ב- YNET, ממלכת הטוקבקים, כתבה על הפגנה: אלפים בכיכר:"החקיקה גזענית, הרבנים מסיתים". אין ספק, כי הנושא של גזענות, עובדיםזרים, דת וחילוניות מעורר רגשות עזים בקרב העונים.
תגובה מס' 2 היא רגשית, אך עדיין בגבולות הטעם הטוב:
50 אחוז מהפגינים הם סודנים ,נשבע לכם .
לכותב יש שגיאת כתיב, שבאופן מיידי, גם אם עשה זאת לא מבורות אלא מחוסר תשומת לב, מפחיתה מההערכה של הקורא אליו. הוא משתמש בטון רגשי: נשבע לכם", שאמור לעורר הזדהות, אבל כיוון שהוא לא מזדהה לא בסטאטוס שלו ובעיקר לא בשם שלו, אין אנו מזדהים עימו כלל. איך אפשר להזדהות עם דמות עלומה ?
תגובה מס' 10 מתחילה טוב, אבל מסתיימת רע:
חבורת שמאל קיצוני שרוצים את חיסולה של הישות הציונית.
צמי , באר שבע (10.12.10)
גועל נפש של אנשים.
צמי,הכותב, מתחיל לחוות דעה. במקום לנמק מדוע החבורה היא קיצונית, וכיצד היא רוצה לחסל את הישות הציונית, הוא מכפיש אותם: גועל נפש של אנשים. מה הקשר בין תחושות הקבס הממוקמות בבטן העליונה שלו כלפי האמירה שאמר ? הקשר בין העובדה לבין הדעה המובעת כלפיה הוא כלל יסוד באמינות הכותב וביכולתו לשכנע.כלומר, צמי יכול היה לבחור באחת משתי הדברים:
אפשרות מס' 1 - הגיונית, רציונאלית
הקבוצה הזו היא קיצונית כי היא מייצגת חלקים קטנים מהעם. הם מעוניינים במדינה רב-לאומית, שהיא חיסול של המדינה הציונית.
אפשרות מס' 2 – רגשית אבל לא פוגעת או מעליבה
הכותרת: האנשים האלה גורמים לי לתחושת גועל
תוכן הטוקבק: הציבור הזה הוא כה קיצוני ופוגע בבסיס של המדינה הציונית, עד כיהם גורמים לי לחוש ממש גועל פיסי כשאני רואה אותם או שומע אותם.
כלומר, הכותב אינו מכליל, אינו פוגע בציבור. הוא משתף את הקוראים בתחושותיו תוך כיבוד הצד השני. הגועל הוא שלו, לא שלהם.
כנ"ל גם טוקבק מס' 11:
תפסיקו לקרוא להם פליטים!!!!
(10.12.10)
אנשים מטומטמים שרק מפגינים את הבורות שלהם.
מדוע הכותב לא מסביר מדוע הם לא פליטים ?
אפשרות שכתוב: פליט הוא אדם שגורש ממדינה. כשקוראים להם פליטים, מפגינים בורות. האנשים האלה לא גורשו ממדינתם, אלא עזבו אותה מרצונם.
ונסיים בטוקבק מס' 25:
עלק זכויות אדם
משה (10.12.10)
תפגינו להעלאת שכר למאבטחים ששומרים עליכם ברמת אביב שלהערבים לא יפגעו בכם ממש אידיוטים האנשים האלה
כל מה שצריך היה הכותב הוא להשמיט את המלים האחרונות "ממש אדיוטים האנשים האלה" ולהוסיף: "זכויות אדם חשובות גם לאזרחים ולתושבי הקבע ולא רק לעובדים זרים. שכר הולם הוא גם זכות אדם".
לסיכום
כמה הדברים נראים אחרת כשחושבים על כבוד הנמען ועל שפה צחה:
* כשבוחרים פן הגיוני, מנמקים.
* כשבוחרים פן רגשי, משתפים.
בכל מקרה, שומרים על כבוד הצד השני ויותר מכול – על כבוד הדובר ועל ערכיותו.
טוקוביסטים – אם וולונטריים ואם בשכר – אתם מוזמנים לאמץ המלצות אלה. רק תרוויחו אמפתיה והקשבה!
אילת צורי, מפתחת שיטת צורי להדרכה בכתיבה שיווקית ובכתיבה אינטרנטית