אחד הקווים המנחים, כאשר עוסקים באכילה מודעת, הוא יכולת ההקשבהלגוף. כשאנחנו קשובים לצרכיו של הגוף אנו יכולים לתת לו את סוג המזון לוהוא באמת זקוק, ולא, כפי שבדרך כלל קורה, לתת לגוף את סוג האוכל שבעצם הראשרוצה
אכילה מודעת פירושה ללמוד להבדיל בין הרעב של הראש, הפה והגרון לביןהרעב של הבטן. הרעב של הבטן הוא תחושה שאיננו קשובים לה מזה זמן רב, וכל מהשמעבר לה – הוא רעב רגשי.
לרעב רגשי אין שום קשר למהות לה נועד המזון שלנו. אין שום אוכל שבעולםשיוכל אי פעם למלא את אותו צורך רגשי. לכן, עלינו לטפל בו בדרך אחרת.
בשר אדום: טוב או רע מאוד?
השבוע קראתי ב - YNET שני פוסטים, שלרגל יום העצמאות, הידוע במקומותינוגם כ"חג המנגלים", עסקו בסוגית הבשר האדום – האם הוא בריא או לא. באחתמהכתבות הועלתה הטענה כי בשראדום בדרגת וול-דאן מכפיל סיכוי לסרטן.
התגובות הציניות, הלועגות והמעליבות (בחלקן) להן זכו שתי הכתבות, עשויותהיו לגרום לנו לחשוב שהמגיבים הם חסרי ידע או השכלה בנושא, אך לאמיתו שלדבר, כאשר מדברים על מחקרים עדכניים, כאשר מדברים על סוגי מזון הגורמיםלמחלות ולבעיות בריאותיות, רוב האנשים יגיבו בצורה דומה. מדוע?
סיבות או תירוצים?
הטענה כי "כל מה שטעים מסרטן" – אם היא מתייחסת למזון מעובד אז כן, רובהמזון המעובד אותו אנו רגילים לאכול היום הוא מסרטן או גורם מחלה. אבל רובהאנשים יכולים למצוא תירוצים ולקרוא להם סיבות למה בכל זאת זה "בסדר"להמשיך לאכול את המזון הזה:
"אני אוהב בשר", או בגרסה למתקדמים "אם אין בשר בארוחה זה מרגיש כאילולא אכלתי"
כמה בשר צריך לאכול כדי להרגיש ש"אכלתי מספיק"? סטייק אחד? חמישה? עדשהבטן מתפוצצת ובא להקיא? איך יודעים מה הכמות הנכונה לך לאכול?
"אני לא יכול לוותר על לחם / פסטה / עוגות"
האם ניסיתם לבדוק מה קורה אחרי כמה ימים ללא קמח לבן וסוכרים? אם כן,קרוב לודאי ששמתם לב שהחיוניות, הערנות, הזיכרון מתחדדים. שהשינה נעשיתטובה יותר, שההרגשה הכללית משתפרת. אם לא - כדאי לבדוק.
הקשר בין תזונה למחלות
מחקרים קליניים רבים מצביעים על הקשר שבין מחלות לבין תזונה, ואותםמנסות חברות המזון להסוות או להפריך באמצעות מחקרי נגד. אולי הגיע הזמןלהוציא את הראש מהחול ולשאול: מדוע החברה המודרנית כל כך חולה? מדוע מחלותשלפני חמישים שנה היו נדירות, הפכו לשכיחות בימינו? מדוע ילדים חוליםבמחלות של מבוגרים? מה באמת השתנה?
התשובה לכך, בראש ובראשונה, היא: התזונה השתנתה. כשאני הייתי ילדה, אמאשלי בשלה את כל האוכל בבית. עקרת בית או אמא שקנתה אוכל מוכן מסוג ה"לחמםולהגיש", נחשבה לאמא לא טובה. שוקולד היה דבר מיוחד. קנינו שוקולד כמתנה.רוב המשפחות לא יכלו לאפשר לעצמן מותרות כממתקים, עוגות קנויות, חטיפיםוכו'. כמעט ולא היו כאלה בארץ.
היום יש לנו מבחר עצום של חטיפים ושוקולדים, אמא שמגישה לילדיה ארוחותמוכנות נחשבת לאישה יעילה שיודעת לנצל את משאב הזמן בצורה אופטימלית, אבלבתוך כל הקידמה והשפע איבדנו את יכולת ההקשבה לגוף שלנו. אנחנו מכוריםלאותם מאכלים שמרעילים אותנו ואת ילדינו , ושוכחים את הטבעי ביותר לנו:אוכל מבושל, טבעי, לא מעובד, בלי כל כך הרבה סוכר ואולי אף בלי מוצרי חלב.אם נהיה בהקשבה לגוף הוא ירצה גם לשתות בעיקר מים – ולא משקאות מוגזיםוממותקים…
למה שלא תנסו?
לפני שאתם פוסלים ומעלים טענות מטענות שונות - אני מציעה לכל מי שיש לומה לומר בנושא, פשוט לנסות לחודשיים להפסיק לאכול מאכלים מעובדים ולהתחיללאכול מה שהגוף רוצה באמת . בדרך כלל יהיה מדובר בירקות, פירות, בשרבכמויות קטנות ודגנים מלאים.
אחרי חודשיים תנו למבחן התוצאה לדבר: איך אתה מרגישים? האם אתם יותרחיוניים? האם אתם זוכרים יותר טוב? האם אתם ישנים יותר טוב?
במרבית המקרים השיפור בהרגשה הכללית יהיה משמעותי. אחרי הכל, הגוף שלנויודע מה טוב בשבילו – אבל אנחנו תמיד בטוחים שאנחנו יודעים טוב יותר ולאמנסים להקשיב לו, וחבל.
המאמר פורסם לראשונה בבלוג של דלית אביטל, תחת הקטגוריה "אכילה מודעת"