כבר מאז מפגשם הראשון ידע יעקב שרחל היא האישה המיועדת לו. המכשול היחידי בדרכם היה אביה הרמאי, לבן. שניהם חששו שהוא יחליף בינה לבין אחותה לאה, וכדי למנוע זאת הם מסרו סימנים זה לזו.
יום החתונה הגיע, ואכן תכנן לבן לתת את לאה ליעקב. רחל עשתה חשבון פשוט: "אם לאה תעמוד שם, ויעקב יאמר לה: 'מהם הסימנים?' והיא לא תדע, הרמאות אומנם תתגלה - אך הבושה שתחוש לאה בפני העיר כולה... זה משהו בלתי נתפס". כך החליטה רחל למסור לאחותה את הסימנים.
"ויהי בבקר והנה היא לאה" מגלה יעקב, ואכן כעבור זמן מה הייתה חתונה נוספת, והפעם רחל עמדה תחת החופה.
אולם הסבל עודנו נמשך. כעת רחל עומדת מן הצד, צופה בלאה היולדת בנים ליעקב ואילו היא - עקרה. רק לאחר שש שנים, בהן חוותה לא פעם תִגרות, הן מצד בעלה והן מצד אחותה, זכתה לפרי בטן - מאחר ולא נתנה ליצר הרע להסיט אותה, ולהשיב לתגרות. שניים משבטי ישראל היא זכתה לשאת ברחמה.
ואז - "ותמת רחל ותקבר בדרך אפרתה היא בית לחם". מדוע היא לא נקברה עם שאר האימהות והאבות הקדושים, לצד בעלה?
כאן אנו מגלים על מעשה הקרבה נוסף של רחל, זו ששתקה והקריבה מעצמה כל חייה, גם לאחר מותה: התברר כי היא ראתה ש-1,200 שנה מאוחר יותר, בני ישראל יחטאו ויגרמו לחורבן בית המקדש ויציאתם לגלות. היא ראתה שהמוני יהודים עתידים לעבור בדרך ממש היכן ששכבה ברגעיה האחרונים.
או אז גמלה בליבה ההחלטה: "אקַבֵר כאן! כך בניי יוכלו להתפלל בעוד 1,200 שנה ליד קברי, ואולי למעני בורא עולם יסלח להם".
ואכן, מקץ אותן שנים, מתקבצים היהודים סביב קברה ובוכים. האבות מבקשים מה' שיעזור לעמו, בזכות מעשיהם, אך הוא דוחה אותם על הסף - עד ש... "קפצה רחל אימנו לפני הקדוש ברוך הוא" וביקשה שבזכות אותו חסד שגמלה עם אחותה לפני שנים רבות, ינצלו בניה.
"יש שכר לפעולתך" אמר לה ה', שלא יכל להקשות ליבו לשמע דבריה, ומבין כל האבות - רק תפילתה הייתה זו שנענתה.
רחל אימנו, היא האם המשמשת דוגמא מאז ומתמיד לכל הנשים היהודיות בעולם. הסוד שלה היה נתינה, הקרבה עצמית, חסד. למרות שהיא נדחקה לפינה, ולא קיבלה מאף אחד כבוד על מעשיה (להפך), היא ניצבה איתנה מול הקשיים. עד היום פוקדים יהודים רבים את קברה, ובוכים ומבקשים שתעתיר לפני ריבונו של עולם, שיצילנו מהצרות.
יהי רצון שזכותה של רחל אימנו תמשיך לעמוד לנו, ושנזכה ללמוד ממעשיה הנעלים, ובכך נקרב את הגאולה השלמה במהרה בימינו, אמן.