ייסורים וצער, על שום מה?
מסופר על אישה דתייה אחת, שהייתה נשואה כ-8 שנים ולא זכתה לילדים.
הייתה לה הרגשה שזה קשור איכשהו למורתה בסמינר מכיתה י"ב. באותה תקופה נתנה המורה עבודה מסכמת, אך היא החליטה שלא להכין את העבודה. כעבור זמן מה חלתה המורה במחלה סופנית וקצת לפני שנפטרה החזירה לתלמידותיה את העבודות. היא התנצלה בפניה: "סלחי לי, כנראה איבדתי את עבודתך. פשוט איני מרגישה טוב לאחרונה". היא מעולם לא חשדה בה שלא הכינה את העבודה, ולאותה אישה לא היה האומץ לספר.
המורה נפטרה. העבודה מעולם לא הוגשה לה, אך מבחינתה - אובדן עבודתה של תלמידתה היה תלוי בה. הרב שלום ארוש שליט"א אמר לאישה שעפ"י ההלכה עליה לקחת עשרה אנשים לקברה של המורה ולבקש מחילה.
כך עשתה האישה, ולאחר כחודש התבשרה שהיא בהיריון.
ידוע שצריך להיזהר מאד בעניין בין אדם לחברו, וזהו רק מקרה אחד מיני רבים. עד כדי כך הדברים מגיעים, שאמרה הגמרא: עדיף לאדם לקפוץ לכבשן אש, מאשר להעליב אדם אחר. לא זו בלבד, אלא שדבר אינו מכפר על עבירות אלו. לא תענית, תחנון, עת רצון בשמיים, יום החופה או יום המיתה (המכפרים על עבירות) ואפילו לא גיהינום!
מהו, אם כן, הפיתרון? שהאדם ימחל בלב שלם, או שהנשמה תתגלגל שוב (ומי יודע באיזה גוף היא תתעטר בפעם הבאה...) ותפרע את החוב.
בין חורבן לגאולה
בית שני נחרב על שנאת חינם, ו"מיום שחרב בית המקדש, אין שחוק לקדוש ברוך הוא".
בישעיה כ"ב נאמר: "ויקרא ה' אלוקים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד" - אמר לו הקב"ה לירמיהו: אני דומה היום לאדם שהיה לו בן יחידי ועשה לו חופה ומת בתוך חופתו. ..לך וקרא לאברהם, יצחק, יעקב ומשה מקבריהם, שהם יודעים לבכות.
במסכת יומא ט' ע"ב נאמר "אבל מקדש שני שהיו עוסקים בתורה ומצוות וגמילות חסדים, מפני מה נחרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם. ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עבירות (עליהן חרב בית ראשון): עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים."
אמרו חז"ל: מי שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו.
כלומר, אנו מעכבים את הגאולה ו'מחריבים' את בית המקדש פעם אחר פעם, מאחר וכל עוד אינו נבנה, פירוש הדבר שהסיבה להחרבתו עודנה קיימת, הלא היא שנאת החינם - השקולה כנגד שלושת העבירות החמורות ביותר!
חיים ומוות, בידך
אלימות מילולית גרועה מרצח, מאחר וברצח האדם מת פעם אחת, ואילו באלימות מילולית - ישוב ויצוף עלבונו פעם אחר פעם (כשיזכר בעלבון, כשיפגוש באדם שהעליבו, כשיפגוש באדם שנכח בזמן עלבונו...).
אין צורך לאחוז סכין או אקדח, גם בלעדיהם יכול אדם להפוך לרוצח הגדול ביותר. מילים פוגעניות (המבטאות זלזול באדם אחר ומבזות אותו), לשון הרע (שעל חומרתו הגדולה, הוא שקול כנגד העבירות הכי חמורות: שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה), אונאת דברים (כסיפור הנ"ל על האישה שלא זכתה לילדים 8 שנים), גניבת דעת (גם לשאול את המוכר 'כמה זה עולה?' בלי להתכוון לקנות, זהו מעשה מטעה) וניבול פה ("בעוון ניבול פה בחורי ישראל מתים ויתומים ואלמנות זועקים ואינם נענים") - אינם אלא רצח. בידך לרצוח ובידך להחיות.
מידה כנגד מידה
החפץ חיים היה בן למעלה מ-80 בעת פטירתו. הוא קרא לתלמידו וביקשו שיפתח את פיו ויספור את שיניו, משעשה זאת תלמידו נדהם לגלות 32 שיניים (בדיוק כמס' שברא ה' באדם) ישרות וצחורות. הכיצד פה של אדם זקן בעת פטירתו נראה בריא כל כך? אמר החפץ חיים: "אני שמרתי על הפה שהקב"ה נתן לי, והקב"ה שמר על הפה שלי".
בעולם מונהגת "מידה כנגד מידה". החפץ חיים היה ידוע מאד בשמירת פיו מדיבורי שקר ורכילות, לכן ה' שמר (מידה כנגד מידה) על פיו בריא כל חייו.
נאמר "במידה שאדם מודד, מודדין לו" – אם אדם נוהג לסלוח, לדון לכף זכות, לדבר טוב וכו' - גם בשמיים יסלחו על חטאיו, ידונו אותו לכף זכות על אף העבירות שעשה, וידברו עליו טוב אחרי 120 שנה בזמן המשפט בבית דין של מעלה.
יותר מידיי דברים תלויים ביחסינו לזולת. הבה ניזהר יותר בכבוד האחר, ונחשוב פעמיים לפני כל מעשה. רצוי גם ללמוד הלכות בין אדם לחברו, ויהי רצון שבזכות כל זה נקרב את הגאולה ע"י משיח צדקנו, אמן.