פעם הופיע ר' שלמה קרליבך בקונצרט, ועינו קלטה בני זוג שהיו מרותקים להופעתו. הם שתו בצמא כל שיר, כל סיפור וכל מילה שהשמיע. לאחר הקונצרט פנה אליהם והם שוחחו קצת. לאחר מכן ביקשם שיחזירו אותו למלונו. כאשר הגיע למלון, שאל: "יש בכם משהו כל כך מיוחד. מי אתם?"
האיש פנה לאשתו: "אולי תספרי לו את הסיפור שלך".
האשה היססה מעט, ולאחר מכן פתחה ואמרה: "דע לך שכבר חמישה דורות, כף רגלם של בני משפחתי לא דרכה בבתי כנסת, ואותו הדבר אצל משפחת בעלי. לא שלא האמנתי באלוקים, אלא האמנתי שאין אלוקים! יש אנשים שאומרים שהם אתיאיסטים, אבל אם תשים להם סכין על הגרון, הם יתחילו להתפלל... אבל עבורי ועבור בעלי, אלוקים פשוט לא היה קיים. הכרתי את בעלי בבית ספר תיכון והתחתנו בגיל מוקדם, כשהייתי בת שמונה-עשרה ובעלי בן תשע-עשרה".
האשה לקחה נשימה ממושכת והמשיכה לספר: "אולי לא תאמין, אבל עד גיל עשרים ושמונה הפלתי שמונה פעמים! נגמרו לי כמעט כל הכוחות. ואז התעברתי בפעם התשיעית. כאשר התקרבתי לחודש התשיעי, נזהרתי מאוד וכמעט לא יצאתי מהבית. בוקר אחד התעוררתי בהרגשה לא טובה ונסעתי במונית לרופא. הוא אמר לי באכזריות: 'כבר אמרתי לך שאם תתעברי, לא תצליחי! את פשוט לא בנויה להוליד ילדים. בעוד שעתיים לכל היותר תאבדי את העובר. לא חבל?!"
"יצאתי מהמרפאה והיה לי ברור שאני הולכת להתאבד, כי אי-אפשר לסבול יותר. התלבטתי אם לקפוץ מהגשר שעל פני הנהר, או להגיע הביתה, לכתוב מכתב פרידה לבעלי ואז לפתוח את הגז. בחרתי באפשרות השנייה. לקחתי מונית והגעתי הביתה. כשיצאתי מהמונית והסתכלתי על הרחוב בפעם האחרונה כנפרדת ממנו, שמתי לב פתאום שמול ביתי יש בית כנסת קטן. לא יודעת מה קרה לי, אבל הבזיקה בי מחשבה: הרי אף אחד לא יכול לעזור לי יותר, ואולי בכל זאת יש אלוקים? אולי בכל זאת יש מישהו שמקשיב לתפילות? חציתי את הרחוב ונכנסתי לבית הכנסת שהיה פתוח. נגשתי ישר לארון הקודש, פתחתי אותו והתפללתי לאלוקים בפעם הראשונה בחיי. אמרתי לו: "ריבונו של עולם, מספיק סבלתי מההפלות! שמונה הספיקו לי... אני מתחננת אליך ובוכה לפניך שיהיה לי ילד! אני לא מסוגלת יותר...".
רציתי לעשות משהו לכבוד אלוקים. הדבר היחיד שידעתי הוא, שנשים יהודיות מדליקות נרות בערב שבת. אמרתי: "ריבונו של עולם. אני נשבעת לך שאדליק נרות בערב שבת!".
"לאחר שסיימתי לדבר, לבי לא היה כבד יותר. היתה לי תחושה ברורה שה' שמע את תפילתי. יצאתי מבית הכנסת ועליתי לביתי. היה זה יום חמישי אחר-הצהריים. תכננתי לברך על הנרות למחרת, אבל לא ידעתי איך עושים זאת. היתה איזו אשה דתיה שהכרתי. התקשרתי אליה ואמרתי: "תשמעי, אני זקוקה לך בדחיפות. זו שאלה של חיים ומוות".
האשה טובת הלב הגיעה אלי מיד. סיפרתי לה את הסיפור שלי וביקשתי ממנה שתלמד אותי איך להדליק נרות שבת. היא אמרה: "תראי, זה לא כל כך פשוט. את לא יכולה להדליק נרות בליל שבת, ואחר כך להגיש סרטנים לשולחן..."
אמרתי: "אעשה כל דבר שתאמרי לי, העיקר שאלד הפעם תינוק חי". היא הסבירה לי איך להכשיר את המטבח. אנו אנשים עשירים. יש לנו שתי חנויות כל-בו ענקיות. קנינו כלים חדשים ובתוך כמה שעות המטבח הוכשר על ידי מומחים. קיבלתי מהם הוראות מפורטות איך לשמור כשרות.
לאחר שהכשרנו את המטבח, אמרה לי האשה: "אני לא רוצה להטריח אותך שוב, אבל איך תוכלי להדליק נרות שבת, כאשר בעלך עדיין עסוק בעסקים שלו בשבת?!"
לא חשבתי פעמיים והתקשרתי לבעלי:"האם אתה יודע ששבת נכנסת מחר בשעה חמש ועשרים?"
"נו, אז מה?"
"תסגור את החנויות בשעה חמש ותחזור הביתה!"
"מה קרה לך, השתגעת לגמרי!"
"אם לא תחזור בחמש, אני מתגרשת ממך!"
האשה סיימה את סיפורה לפני ר' שלמה:
"ואתה יודע מה קרה בסופו של דבר? היום יש לנו כבר שני ילדים נפלאים, והשלישי בדרך..."
* * *
למעוניינים בהפצת הסיפור (תבוא עליכם הברכה!) ניתן להוריד כאן.