זמן רב חיפש ר' משה הגביר, מעשירי פולין, שידוך הולם לבתו כלילת המעלות. הצעות רבות זרמו אליו מרחבי המדינה ומחוצה לה, אך כולן נפסלו מסיבה זו או אחרת. והנה, למרבה הפלא, ההצעה שנשאה חן בעיני הכלה ומשפחתה באה דווקא ממצרים. זה היה עלם חמודות, תלמיד חכם, בעל מידות טובות ופנים רכות ועדינות. מסובב הסיבות הוליך את הבחור המצרי לפולין, וכך נוצר השידוך עם בת הגביר.
ר' משה התחייב לתת דמי נדוניה בסכום אגדי. החתונה נערכה במצרים, ברוב פאר והדר ובהשתתפות קהל רב. מספר לא מבוטל של אורחים הגיעו מפולין למצרים לכבוד הכלה. בתום שבעת ימי המשתה שבו האורחים לפולין, ואילו החתן והכלה נותרו בארץ הנילוס.
לא חלפה שנה מליל הכלולות והנה שוד ושבר - הכלה הצעירה נפטרה פתאום והותירה את הבעל הטרי ומשפחתו המומים וכואבים.בכיו של החתן הטרי על קבר רעייתו הרקיע לשחקים.
חלפו מס' שבועות, אל החתן האלמן הגיע מכתב מר' משה, בו נתבקש להחזיר לו את כספי הנדוניה. ר' משה הסתמך על תקנה שתיקנו רבנו תם וחכמי ישראל נוספים, והתקבלה ברוב הקהילות. בדק האלמן הצעיר והתברר לו שהתקנה אכן התקבלה, אך רק בקהילות אשכנז ולא בספרד. הוא החזיר תשובה זו לר' משה. ר' משה טען כנגדו כי בעניין זה יש לנהוג כפי מוצאו של נותן הנדוניה, והרי הוא בן קהילת אשכנז.
לבסוף החליט ר' משה לצאת בעצמו למצרים הוא פנה אל גדולי ישראל, בניהים המהרש"ל (ר' שלמה לוריא) מלובלין, על מנת שיאשרו בכתב את צדקת תביעתו. כשהגיע ר' משה הוא פקד תחילה את קבר בתו ומשם פנה אל גדולי מצרים והראה להם את פסקי הדין שבידו, אולם הם טענו שזה לא תקף בארצם.
אחד החכמים, ר' מנצור שמו, חש בצערו של ר' משה וזה נגע לליבו. הוא אמר לו "איש קדוש ומופלא התגורר בתוכנו, הלא הוא ר' יצחק לוריא, המכונה האר"י. תמיד חתם במכתביו בשם 'האשכנזי' ונהג כמנהגי אשכנז. בטוחני שבחוכמתו וקדושתו ידע להשיא לך עצה נכונה".
לאחר כמה ימים כבר דרכו רגליו של ר' משה על מפתן ביתו הצנוע של האר"י בצפת. לאחר שגולל בפניו ר' משה את הסיפור, הביט בו האר"י בחמלה ואמר "עצתי היא שתוותר על הנדוניה". ר' משה קיבל את הדין, אך ביקש לדעת מדוע. פני האר"י הרצינו. "אם ישאלוך מדוע, אמור בשמי שכך כתוב בתורתנו הקדושה 'ואלה המשפטים'..."
עד מהרה נתפרסמה תשובת האר"י, אף לאוזנם של המהרש"ל וחכמי לובלין הגיעה ועוררה סערה לא קטנה.
כעבור זמן מה סיפור האר"י לתמלידיו: "לפני עשרות שנים הפליגו באניה שני סוחרים גדולים שהיו ידידי אמת. בדרך נגנב צרורו של אחד הסוחרים ובו כסף רב. הוא נותר חסר כל. חברו בא לעזרתו והציע לו הלוואה גדולה. "תוכל לסחור בכסף ולהרוויח, וכשתשוב לביתך תחזיר לי את ההלוואה", אמר. לאחר מכן נפרדו דרכיהם והם לא התראו זה עם זה שנים רבות, עד שהלווה נפטר לעולמו. כעבור זמן מת גם המלווה.
בבית דין של מעלה נפגשו נשמות השניים, ודבר ההלוואה שלא שולמה צף ועלה. נגזר כי השניים ישובו לעולם הזה כדי לתקן את המעוות. נשמתו של המלווה התלבשה אפוא בגוף החתן ממצרים ואילו נשמת הלווה - בגוף הכלה הצעירה מפולין. לכן הכלה בחרה דווקא את החתן ממצרים, מקהילות ספרד - במתכוון סובב ה' את הדברים, כדי שהכסף ישוב לבעליו. לאחר שזה קרה, תם גם תפקיד הכלה בעולם, שכן רק כדי לתקן ולהחזיר את הכסף הגיעה לעולם הזה.
מאורע זה רמוז ב'ואלה המשפטים'. התרגום מפרש זאת: 'דיניא', ובפתח-אליהו מבאר: 'איהי רחמי', והזוהר מפרש: 'דא רזא דגלגוליא'. ע"י סיפור זה מתחוורים שלושת הפירושים, שלכאורה נראים סותרים".
המשפט בבית דין של מעלה הוא דין, ועם זאת יש בו רחמים, המתבטאים בהזדמנות שניה, שניתנת לנשמות לחזור ולהתגלגל בעולם הזה כדי להשלים את תיקונן...