בפסוק "רקב עצמות קנאה" (משלי י"ד, ל'), מתוארים שלושה סוגי ריקבון:
ריקבון נפשי – אדם שמקנא מקרין רגשות שליליים, שאופפים אותו ויוצרים אווירה כזו שאנשים מעדיפים להתרחק. רגשות אלו חודרים אליו, וגורמים לו לדעוך, לאבד את החיוּת שבו (לעומת זאת, כשאדם מקרין אהבה, הרגשות חודרים אליו ומעוררים בו רצונות טובים שמחיים אותו ומעניקים לו כוח).
ריקבון פיזי בחיים – יאוש, דיכאון, מחלות קשות, מחלוקות, מריבות, גניבות ואף רצח; הקנאה היא בסיס לרוע שקיים בין אנשים.
ריקבון פיזי לאחר המוות – כשאדם נפטר ונקבר, גופו נרקב ועצמותיו לא, אלא שהקנאה מקלקלת את האדם עד היסוד, ואפילו העצמות שהמוות לא יכול להן - נרקבות.
מסופר על בת שרצתה להעלות את אביה, אשר נפטר ונקבר בחו"ל לפני שנים רבות, לארץ ישראל ולקברו שם. התברר שגם לאחר כל השנים גופתו לא הרקיבה כהוא זה, והשתוממו כולם כיצד יתכן, אך לבסוף הבינה הבת; הרי אביה מעולם לא קינא באף אחד. הוא היה אדם פשוט ששמח בחלקו, ולא פזל לצדדים כדי להשוות בינו לבין אחרים.
אדם החש קנאה, למעשה טוען "למה רק לו יש, ולי אין?", וזה נובע משתי שגיאות: ראשית, אדם בטוח שככל שהוא יקבל יותר, כך יהיה מאושר יותר - אך כשאדם מקבל, הוא נכנס למסלול שלא נגמר; כל חייו הוא שואף רק לקבל עוד ועוד, ולעולם אינו מסופק. הנתינה, לעומת זאת, מעניקה את האושר והסיפוק הגדולים ביותר. כשאדם נותן לאחר, הוא משאיר בו חלק ממנו, כך שאוטומטית נוצר ביניהם קשר. לכן כך מפתחים אהבה: ככל שנותנים יותר, הקשר מתחזק והיא נוצרת.
שנית, אדם מסתובב בעולם מתוך תחושה שהוא רוצה ויכול להשיג הכל, אולם: כל אחד מאיתנו יקר ערך עבור ה' יתברך, וכל נשמה שונה בפני עצמה. השוני בא לידי ביטוי בדעות, חיצוניוּת, שילוב תכונות האופי שלנו וכו'. לכל אדם יש המסלול הייחודי שלו בעולם, ו"אין אדם נוגע במוכן לחבירו כמלוא נימה" (יומא לח, ב) – כלומר, אם לשני יש דבר יקר או מצליח לו, זה לא בא על חשבוני. כולנו חלק ממערכת בה לכל אחד נקצב מה שטוב עבורו כדי להגיע לגמר תיקונו בעולם הזה.
אודליה מרגלית כותבת במאמרה: "לפני מספר שנים איבדתי תינוק. אני זוכרת שחשבתי לעצמי: עכשיו, במשך השנה הזו שבה יוולדו תינוקות נוספים שצריכים להיות בני גילו, יכאב לי מאוד, כי אשווה את מצבי כאם שידיה ריקות למצבן של האמהות האחרות. ...עברתי סמוך לאולם שמחות, ובדיוק מולי הגיעה אם עם תינוק עטוף בשמיכה לבנה. הם עמדו לערוך ברית מילה. שוב חשתי את הצביטה המוכרת .הזיכרון היה טרי והכאב חזק. נעצרתי והתבוננתי באם המוציאה את התינוק מתוך העגלה... ואז שאלתי את עצמי: האם אני באמת רוצה את התינוק הזה? ועניתי לעצמי: לא, אלף פעמים לא. אני רוצה רק את התינוק שלי. אני לא רוצה להיות אמא של תינוק של מישהו אחר. באותו רגע, אני חושבת שקלטתי גישה חשובה לחיים: מה שיש לי טוב בשבילי ומה ששייך לאחר טוב בשבילו" (ליחצו כאן לקריאת המאמר המלא).
למרות הכל, ישנה קנאה יוצאת דופן. נאמר: "קנאת סופרים תרבה חוכמה", ואמרו חז"ל: חייב אדם לומר 'מתי יגיעו מעשי למעשה אבותיי אברהם, יצחק ויעקב'. כשאדם רואה מעלות רוחניות בחברו, הוא חש בליבו קנאה, הוא גם רוצה להיות כמוהו. זוהי קנאה שמעניקה לו מרץ להתקדם, ולכן היא חיובית.
אל לנו לשכוח שלעולם לא ניתן להצליח בלי תפילה. עלינו לבקש מה' שיעזור לנו לסגל את הפתרונות שתורה מעניקה, כך שהקנאה היחידה שתישאר בליבנו תהיה "קנאת סופרים", ויהי רצון שנזכה לכך במהרה, אמן.