אדם צעיר נושא מבטו לעתיד, אינספור תוכניות, אינסוף ציפיות, אין קץ שאיפות. הוא בטוח שהאושר שלו יגיע כשהוא יסיים ללמוד, כשיסיים צבא, כשיתחתן, וכן על זו הדרך. כעת הוא לא הכי מאושר, הוא לא מסופק, הוא במרדף אחר השאיפות, עסוק בלתכנן את העתיד. לעומתו, אדם מבוגר נושא מבטו לאחור. הוא מתגעגע לזמנים שחלפו, חש שזמנו אוזל, רוצה להשיב את השנים, לחזור לאותם ימי חלומות. הוא פשוט בטוח שאם יחזור לאותם ימים, הוא ירגיש את האושר.
הצעיר והמבוגר הם האדם השלם בשתי תקופות מרכזיות בחייו. מחד, רוצה האדם שהזמן יעבור כדי שיגיע האושר, ומאידך, הוא מתגעגע לזמן שחלף ובטוח ששם נמצא אושרו. וזו האשליה הגדולה ביותר - שהרי גם אם הצעיר יגיע אל העתיד הוא יחוש כמו המבוגר, שבזבז את זמנו בשאיפות, תכנונים וציפייה לאושר, ולא באמת הצליח לחוש בו. וגם אם המבוגר יגיע אל הימים שחלפו, הוא יחוש את אותה תחושה של מרדף, תכנון וציפיות, בדיוק כמו הצעיר.
על כך אמר ר' יהודה הלוי "עבדי הזמן עבדי עבדים הם". הזמן משעבד אותנו. הוא סוחף אותנו ואז משלה אותנו, מוליך אותנו שולל. ובינתיים, אנו מפסידים את החיים.
עצרו לרגע כדי להשתיק את המנגנון ההוא שמאיץ בכם להמשיך הלאה. כי אתם תמיד ממשיכים הלאה, אתם אף פעם לא כאן. אתם תמיד בטוחים ששם, במקום אחר, נמצאת התשובה. וכשאתם מגיעים לאותו 'שָׁם', אתם מתאכזבים ויוצרים לעצמכם 'שָׁם' חדש. מבחינה פסיכולוגית, אולי אפשר לתלות זאת באותם מבוגרים שבשנות ילדותנו היו משיבים בלית ברירה: "כשתגדל, תבין", ואנו הרי כל כך רצינו להבין. עד היום הרצון הזה להבין, לגדול, להשיג, בוער בתוכנו. לכן אנו תמיד רוצים להיות שם, באותו מקום שהצבנו לעצמנו כמטרה, לכבוש את היעד ולהמשיך כדי למצות עוד, לא לבזבז אף רגע, לחיות חיים בעלי משמעות.
יש לנו הרגשה שאם נגיע למקום מסוים, נחוש באושר. אך האם זה מה שמתרחש בפועל? אינספור מטרות הצבנו לעצמנו, ומאז כבר כבשנו לפחות את חלקן. האם מאז ועד היום האושר מלווה אותנו בכל רגע נתון? לצערנו, לא. הגיע הזמן לעצור. אותו מנגנון שמאיץ בנו וגורם לנו להפסיד את הרגע, אינו בלתי מנוצח. עלינו להחזיר לו: "אנחנו לא ממשיכים הלאה! אנו כעת קוראים את המאמר הזה ואנו מתכוונים לעשות זאת ברוגע. אל תפריע". והוא יפסיק. הוא נעלב נורא מהר, אתם יודעים?
אדם בעת התפילה בבית הכנסת נראה מאד מרוכז, אך בפועל הוא חושב על כל התוכניות להיום, ועל מה שקרה אתמול ובשבוע שעבר, ואל אשתו והילדים, ועל מס הכנסה וזה רק באופן כללי, כי הבעיה החדשה שצצה היא עוד יותר קשה וגם...
מיליון בעיות.
אם בעצם נחשוב על זה, נבין עד כמה זה מגוחך. אתה נמצא מול הקב"ה, זה שברא את כל העולמות ונמצא בכל מקום בכל רגע נתון. אתה נמצא מול הכל יכול. במקום לבקש פתרון, אתה בורח אל הצרות.
חז"ל מלמדים אותנו שה"בריחה" הזו היא עצת היצר הרע. הוא זה שמתאמץ כל כך לגרום לאותו אדם לחשוב על הכל, חוץ מעל המילים שהוא מוציא מהפה. וכל כך למה? כי הוא יודע עד כמה התפילה חשובה לקב"ה! הוא יודע את הכוח שלה, שהרי אין תפילה ששבה ריקם (אלא זה תלוי במידת הכוונה ומס' התפילות שהאדם משקיע), ובזכות תפילות התרחשו כל כך הרבה ניסים גדולים.
לסיום, כשמדובר במנגנון ההוא ניתן לפתור את הבעיה באמצעות ריכוז. סך הכל עלינו לשמור על ריכוז, לחיות את ה"כאן ועכשיו" (תוך התחשבות בתוצאות מעשינו), וכך באמת יהיה כל רגע בחיינו בעל משמעות. מה גם שלעת זקנה לא נחוש בצורך לחזור לאחור, נדע שניצלנו כל רגע בחיינו בצורה הטובה ביותר.
אבל יותר מזה, ממשיך ר' יהודה הלוי ואומר: "עבד ה' הוא לבדו חופשי". אורה של תורה, המתחדשת תמיד, אינו מניח לאדם להיסחף. הוא תמיד נמצא עם היד על הדופק ועם הרגליים על הקרקע. תמיד בעשייה, בשינוי, בהתחדשות. אלו הצופים מהצד לעולם לא יבינו מה הם מפסידים; "טעמו וראו כי טוב ה'".
הבה נשא עינינו למרום ונתפלל אל ה' שיקרב אותנו אליו, וכך נזכה להתחדש תמיד, ונקרב את הגאולה במהרה בימינו אמן.
