נסיבותהמקרה: בשנת 2017 הגישה חברה יזמית בקשה למתן היתר בנייה במגרש המצויבשכונת עין כרם בירושלים. במסגרת בקשה זו ובהתאם לתוכניות החלותעל המגרש, ביקשה החברה להקים בו בית מלון בן ארבע קומות. לאחרפרסום הבקשה להיתר, ביקשו ועד תושבי שכונת עין כרם והמועצהלשימור אתרים, להגיש התנגדות לבקשת החברה מנימוקים שונים. בהמשךלכך, החליטה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בירושלים לאפשר לוועדהתושבים ולמועצה לשימור, להגיש התנגדות לבקשת החברה, וכנגדהחלטה זו עתרה החברה לבית המשפט המחוזי. לטענת החברה, הוראות חוק התכנון והבנייה והתקנות מכוחו, אינןמאפשרות לוועד התושבים ולמועצה לשימור להתנגד לבקשתה להיתרבנייה, שכן על פי הוראות אלו רק בעל זכות במקרקעין רשאי להתנגדלבקשה. לשיטתה, מדיניות הוועדה המקומית להרחבת האפשרות להתנגדלהליכי רישוי בדמות היתר בנייה, לכל בעל עניין, ממחישה בצורההמובהקת את הנזק הכלכלי שנגרם ליזמים עקב התמשכות לא סבירה של הליכיהתכנון והרישוי. משכך, דרשה החברה להורות על ביטול החלטתהוועדה, ולמנוע את הדיון בטענות ועד התושבים והמועצה לשימור. מנגד, טענה הוועדה המקומית כי בהתאם למדיניותה ארוכת השנים, היאנוהגת לשמוע מתנגדים להליכי רישוי, בלב פתוח ובנפש חפצה, אף אםאינם בעלי זכויות במקרקעין. לטענתה, מדיניות זו נועדה למנוע מצבשבו ייעלמו מעיניה פגמים וליקויים במסגרת בחינת בקשות להיתריבנייה. כמו כן, נטען כי על אף שתקנות התכנון והבנייה מציינות כיבעל זכות במקרקעין זכאי להתנגד לאישורה של בקשה להיתר, התקנותנעדרות איסור על הגשת התנגדויות על ידי מי שאינו בעל זכותבמקרקעין. עוד טענה הוועדה כי אינה משמשת כ"חותמתגומי" לאישור בקשות להיתר, ושיקול הדעת המוקנה לה בהליכירישוי (אף אם באופן מצומצם) מתיר לה לדון בטענות מתנגדים שאינםבעלי זכות במקרקעין, כדי שתתקבל החלטה מושכלת. לאחר שבית המשפט המחוזי דחה את עתירת החברה וקיבל את עמדתהוועדה המקומית, ערערה החברה לבית המשפט העליון. החלטה: בית המשפט העליון קיבל את הערעור, וקבע כי הוועדה המקומית חרגהמסמכותה, עת שהתירה לוועד התושבים ולמועצה לשימור אתרים להגישאת התנגדותם לבקשה להיתר הבנייה. נקבע כי בהתאם לתקנות התכנון והבנייה, מוסד התכנון רשאי לדוןולהכריע בהתנגדויות לבקשה למתן היתר בנייה, רק כאשר אלה הוגשועל ידי "בעל זכות במקרקעין". נקבע כי תקנות אלו אינןמסמיכות את מוסד התכנון לדון בכל התנגדות שהוגשה על ידי גורמיםשאינם עונים להגדרה זו – אף אם מדובר בגופים ציבוריים, כדוגמתהמועצה לשימור אתרים או "בעלי עניין" אחרים, כגון ועדתושבים מקומי. בהקשר זה, הזכיר בית המשפט העליון כי בהתאםלדיני המינהל הציבורי, רשות מינהלית מוסמכת לפעול אך ורק מכוחסמכות שהוענקה לה בדין במפורש, ומשעה שסמכות זו הותרה בדין –אין מקום להרחיבה בהתאם לשיקול דעתה של אותה הרשות. בנוסף, בית המשפט עמד על ההבחנה שבין הגשת התנגדות לאישורה שלתוכנית, לבין התנגדות להיתר בנייה. בעניין זה, צוין כי בעודששלב ההתנגדות לתוכנית מאפשר לכל מי שעלול להיפגע מהתכנית,לטעון את טענותיו בפני הוועדה התכנונית, ולנסות להימנע מהחלטהשתפגע בו – שלב הרישוי וההתנגדות למתן ההיתר, נועד למנוע פגיעהבזכויות הקניין, ומשכך הרשות להתנגד מוגבלת אך ורק לבעל זכותבמקרקעין לגביהם התבקש ההיתר. גם מהיבטי יעילות, קבע בית המשפט העליון כי אין לאפשר לכל גורםלהתנגד למתן היתרי בנייה, ללא זיקה קניינית למקרקעין. במישורזה, צוין כי בחינת ההתנגדויות שהוגשו על ידי גורמים שאינם בעליזכות במקרקעין, גוזלת ממוסד התכנון הרלוונטי משאבים כספיים וזמןרב, ועלולה לפגוע באינטרס של מבקש ההיתר, אשר הסתמך על התוכניתהחלה והגיש את בקשתו בהתאם להוראותיה. בשולי הדברים, בית המשפט עליון מתח ביקורת על מדיניות הוועדהועל הטענה, לפיה הרחבת קשת הגורמים הרשאים להתנגד תורמת לאיתורפגמים, ולמעשה מסייעת לוועדה לבחון את הבקשות המוגשות לשולחנה.בהקשר זה, ציין בית המשפט כי הנחת המוצא היא שלגופי התכנוןוהרישוי יש את הכישורים, המומחיות והכלים המקצועיים לדון בהליכיםשבסמכותם, וזאת מבלי להסתמך על גופים ציבוריים או פרטיים, ומשכךאל לוועדה "להתפרק מסמכותה". (עעמ1461/20 אנטרים אינווסטמנטס (ישראל) בע"מ נ' הועדה המקומיתלתכנון ובניה ירושלים)
משרד קלינגר היתרי בנייה, רישוי עסקים וייעוץ מוניציפאלי מתמחה בייעוץ ייצוג ועבודה מול גורמים מוניציפאלים הקשורים בהוצאת היתרי בניה, תכנון ערים וסביבה, מיסוי,רישוי עסקים,בקשות לשימוש חורג,שינוי יעוד,הכשרת חריגות בניה,ביטול צווי סגירה,הפסקת עבודה,צווי הריסה. בקשות לשינוי תב"ע ,היתרי בניה,אדריכלות, קידום בקשות ,זרוז הליכים בירוקרטים ,יעוץ סטטוטורי,הסדרים והסכמים עם הרשויות,שרותי הנדסה ופקוח על הבניה.
|