מה עושים כאשר מקבלים צוו הריסה?

עבירת בנייה כעבירה פלילית

בנייה ללא היתר

שימוש לא לפי היתר בנייה

הגנה מן הצדק

עבירת בנייה יכולה להתבצע בשני מישורים:

א. ביצוע עבודה בפועל, בין ללא היתר כלל ובין בניגוד להיתר.
ב. שימוש במבנה בניגוד לייעודו, או שימוש כלשהו במבנה שנבנה ללא היתר בנייה.

ראה בעניין זה את סעיף 145 (א) לחוק התכנון והבנייה תשכ''ה – 1965, (להלן גם: ''החוק''), הקובע לאמור:

לאיעשה אדם אחד מאלה ולא יתחיל לעשותו, אלא לאחר שנתנה לו הוועדה המקומית אורשות הרישוי המקומית, לפי העניין, היתר לכך ולא יעשה אותו אלא בהתאם לתנאיההיתר: .....
(1) .......
(2) .......
(3)כל עבודה אחרת בקרקע ובבניין וכל שימוש בהם שנקבעו בתקנות כעבודה או כשימוש הטעונים היתר כדי להבטיח ביצוע כל תוכנית.

לפיפרק י' לחוק, עבירות בנייה הן עבירות פליליות הגוררות עונשי קנסות ומאסריםכמפורט שם; יש להתייחס לעבירת בנייה כעבירה פלילית לכל דבר ועניין, וזאת,גם בהקשר של רמת ההוכחה הנדרשת על מנת להוכיח את קיומה של העבירה.

לפיסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ''ב – 1982, יש לבית המשפטסמכות להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפיו, אף אםעובדות אלה לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירהלהתגונן. לפיכך, אי דיוק בכתב האישום לגבי פרטי האשמה לא תמיד יועיל לנאשם,ויש ובית המשפט ירשיע את עבריין הבנייה לפי ראיות שהצטברו והוכחו בתיק גםכאשר לא נכללו במפורש בכתב האישום.

מצד שני, תידרש הוכחת קיומה של העבירה הפלילית וגילויה בפני בית המשפט ע''י עובדות שיוכחו בפניו, להבדיל מהערכות, השערות, סברות, הנחות.

רמת ההוכחה הנדרשת במקרה של עבירת בנייה היא רמת הוכחה כנדרש במקרה של עבירה פלילית. ראה בעניין זה את פסק דינה של השופטת א' חיות, בית המשפט העליון רע”פ 252/04 רון שדות ופודי שיווק (1997) בע”מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה לודים, מיום כ' סיוון תשס”ד (9 ליוני 2004) כדלקמן:

ביתהמשפט המחוזי (כבוד השופטים: ד' ברלינר, ז' המר, י' שיצר), קיבל את טענת המבקשים לגבי אי הגשתן של תוכניות המתאר, וקבע כי משאלה לא הוגשו לא יכולהיה בית משפט השלום לקבוע שהשימוש שנעשה במקרקעין מהווה חריגה מהן. ביתהמשפט המחוזי אף קיבל את טענת המבקשים כי השימוש לצורכי משרדים שיוחס להםלא הוכח במידת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי.

במאמר מוסגר יובהרכי במקרה של זיכוי בדין פלילי, אין הזיכוי מהווה הוכחה לכך שלא נעברה עבירהאלא רק שלא הוכח כי העבירה נעברה. אפשר שהוועדה המקומית לתכנון ולבנייהמשוכנעת ומשכנעת כי המבנה הוקם ללא היתר, אולם אין לה ראיות פוזיטיביות נגדהנאשם, שיוצא במקרה כזה זכאי בדין, מבלי להסיק כי יש היתר למבנה בו מדובר.

בתחוםהתכנון והבנייה יש מבנים הקיימים על תילם ועומדים על עומדם ללא הפרעהעשרות שנים, כך שכבר חלה התיישנות לגבי הבנייה ללא היתר, ככל שעולה החשדשמדובר בבנייה ללא היתר. במצב זה, המדינה צריכה להוכיח עבירת בנייה (בנייתללא היתר או בניגוד להיתר), ועולה השאלה, לו היו בידיה ההוכחות הנדרשות,מדוע נמנעה מלהגיש כתב תביעה במשך שנים רבות? שמא לא מדובר כלל בביצועבנייה ללא היתר, ויתירה מכך, שמא מדובר בבנייה שהיא חוקית? כשמגיעים לרמהכזו של בדיקה ושאלה, נטל ההוכחה עדיין לא עובר אל הנאשם, אלא נותר עלהמדינה, שצריכה להוכיח כי נעברה עבירה, וצריכה להסביר הסבר המניח את הדעתמדוע נאלמה דום ונמנעה מפעולה עונשית זמן כה רב, – ואולי שאלה נוספת, מדוענגבו במהלך השנים מסים והיטלים שונים, ונעשו פעולות אחרות המוכיחות כיהמדינה ידעה על קיומו של המבנה – אם אכן מדובר במבנה בלתי חוקי.

באיןהוכחה לקיומה של עבירת בנייה, ספק רב אם יש הוכחה לכך שהמבנה בו מדובר הואללא היתר, וכהמשך הנובע מכך, ניצב סימן שאלה מהותי על הטענה האם חל במקרהזה שימוש בניגוד לייעוד.

בענייןזה יש לקחת בחשבון את המעמד הבלתי שווה שבין הוועדה המקומית (או המחוזית)לתכנון ולבנייה או רשות הרישוי - מצד אחד, לבין האזרח הנאשם מצד שני.
בעוד שהוועדה היא בעלת ידע מקצועי בתכנון, האזרח נעדר ידע כזה.
בעודשבידי הוועדה משרדים וארכיון לשמירת תיקי בנייה, לאזרח אין אמצעים אלווהוא גם אינו חייב על פי הדין לשמור את מסמכי ההיתר, או להעבירם מדור דוראו ממוכר לקונה, אף כי רצוי שיעשה כן.
וכאשר נשמטת הקרקע בנושא העבירההראשונה, בנייה ללא היתר, הרי אם המשמעות היא שלא הוכח כי הבניין הוא ללאהיתר – אין שום ראיה בדבר שימוש שלא כדין.

יש קשר בין הבנייה לבין השימוש, וראה פסק דינו של שופט השלום (חדרה) מסארווה מוחמד בת''פ (שלום חד') 3311/04 – ו.מח.לתכנון מחוז חיפה נ' מחאמיד חכאמאת,תק-של 2006 (3), 7479, 7481 (2006): להלן מובא ציטוט שאמנם קשור לאירועהספציפי בו מדובר אך ניכרת בו נימה ביקורתית בעלת חשיבות רבה בתחום הרישויוהבנייה:

נגד הבונה והבעלים מוגש כתב אישום, ובמהלך הדיון מבטלת התביעה כתב האישום כנגד
הבעלים תוך כדי כן שהסתפקה בהצהרתו שלא יעמוד כנגד ביצוע צווים שיינתנו בעניין הבניה
העבריינית;
ביהמ''ש דן את הבונה, בעניינו - נאשם 2 וגוזר את דינו, ובין היתר מטיל עליו להרוס המבנה העבריין, ואוסר עליו שימוש במבנה.
עבריין הבנייה, אינו מקיים צו ביהמ''ש, אינו הורס, וממשיך להשתמש במבנה לצרכיו;
כתבאישום המוגש כנגד שני הנאשמים באי - קיום צו ההריסה, ואיסור השימוש מבוטלכנגד הבעלים של הקרקע/המגרש, התביעה מבקשת עתה לחייבו בדין בגין שימושבמקרקעין, היעלה על הדעת שביד אחת מבטלת האישום נגדו בהליך הראשון בגיןשימוש במקרקעין, מבטלת האישום הנוכחי נגדו בגין אי - קיום צו הריסה ואיסורשימוש ומבקשת להרשיעו בשימוש בשל היותו בעלים משותף בחלק משטח החלקה?
11. סבורני שהתנהלות כזאת מחייבת התייחסות ביהמ''ש ובימ''ש זה, כמי שעוסק בנושאי תכנון ובנייה רשאי להתריע על התנהלות שכזאת.
מדייום מוגשים אישומים בבנייה ושימוש במבנים שהוקמו ללא היתר בניה, ומשנמצאכי המבנה נבנה בידי אחר, או שנבנה לפני שנים, כך שחלה התיישנות על עבירתבנייה, או שהבעלים של הקרקע נמצא במעורבות מינורית או פסיבית בביצועהעבירה, אין ביהמ''ש מאפשר הרשעתו בדין של הבעלים, והתביעה מתקנת כתבהאישום ומעמידה אותו על עבירת שימוש בלבד;
12. סעיף 208 (5) לחוק התכנון והבניה, אינו מיועד לסבך נאשם מסוגו של הנאשם הראשון בעבירה על החוק;
משבחרההמאשימה לחזור בה מהאישום בת.פ. 2210/01, כנגד הנאשם, הראשון, שגם אז היההבעלים של המקרקעין לחזור בה מהאישום הראשון באישום הנוכחי, שגם אז צואיסור השימוש אינו מקוים בידי נאשם 2, אין זה ראוי וצודק להרשיעו בעבירהשאין לו כל חלק, למעט היותו בעלים משותף במקרקעין;
13. התוצאה היא,שבהעדר שימוש בפועל במבנה שהוקם על המקרקעין נשוא כתב האישום, אני מזכה אתהנאשם 1 מן העבירה המיוחסת לו בכתב האישום;...

בנוסף, קיימים גם טעמים מן הצדק שראוי לתת עליהם את הדעת וראה פסק דינה של השופטת ד''ר מיכל אגמון-גונן מבית משפט השלום בירושלים – פסק דין הנשען על פסיקה נוספת וספרות מקצועית - ת''פ (שלום יר') 3531/00 – מדינת ישראל נ' אורה מושב עובדים להתישבות, תק-של 2005(4), 113 , 147 (2005).

בע''פ (מחוזי ת''א) 3871/98, מנשה נ' מ''י (לא פורסם), קבע בית המשפט, בקבלו טענת הגנה מן הצדק, כי:

ההגינותחוסמת את המועצה מלדבר בשני קולות. לא יעלה על הדעת כי זרוע אחת של המועצהתיקבע ותנסח הנחיות פינוי אשפה וקרטונים ואילו זרוע שחרת שלה תבקש מהרשעתובפלילים של מי שפעל בהתאם להנחיות אותה המועצה עצמה ... ובל נשכח כי אנומצויים בעידן החוקתי אשר בו כל רשות מרשויות השלטון כפי שקובע כל אחד מחוקיהיסוד החדשים, ''חייבת לכבד את הזכויות שלפי חוק יסוד זה ... וכי חוק יסודכבוד האדם וחירותו יצר מתחם חדש של הליך ראוי בתוך מערכת הצדק הפלילי.במתחם זה לא ניתן להפעיל מהלכי משפט במחיר גבוה מידי של פגיעה בפרט המעורבבהליך (הליך ראוי ועיכוב הליכים שיפוטי ב. אוקון ע. 265 שם, בעמ' 267).

בהנחיות היועץ המשפטי לממשלה (הנחיות היעמ''ש 51.015, כרך ה', 1.7.91) נאמר לעניין זה:

אחריותכבדה מוטלת על כל מי שבא להחליט על הגשת כתב אישום פלילי נגד אדם, ביחודבעבירות בעלות אופי חמור.... יש אפילו זיכוי בדין אין בו כדי להיטיב נזקשנגרם מתוך אישום שלא היה יסוד לו. מכאן מתחייבת מידה יתרה של זהירות בטרםמגישים כתב אישום. בדיני נפשות עסקינן, והגם שכל נאשם מוחזק חף מכל עבירה,ואף יהיה לו 'יומו בבית המשפט' להתגונן בכל האשמה המיוחסת לו, אין להתעלםמכך שהליכי משפט דרכם להתמשך ולהסתעף, ויש עמם לא אחת עינוי דין ונפש.מצווים אנו לדקדק היטב בחומר הראיות וללבן ביסודיות את הבעיות הכרוכותבנושא האישום.

כב' השופט א' גולדברג קבע בבג''צ 6781/96 חברהכנסת אהוד אולמרט נ' היועץ המשפטי, פ''ד נ(4), 793, עמ' 807-808, כיהדברים האמורים בהנחיה זו:

משקפים נכוחה את הגישההראויה, ודאי שחייבים לעמוד לנגד עיניו של כל תובע לאחר חקיקת חוק-יסוד:כבוד האדם וחירותו, כשהוא בא לשקול אם להעמיד אדם לדין.

פרופ'רובינשטיין התייחס לכך גם הוא במאמרו (א' רובינשטיין, ''התביעה הכללית בשנתהיובל למדינת ישראל ולהכרזה האוניברסלית על זכויות האדם'', עלי משפט א'(תש''ס) 17, 18):

התביעה הכללית אינה בית משפט;היא המחליטה על העמדה לדין. זו אחריות כבדה ביותר - עניינה דיני נפשות.לחלק ניכר מן הבריות, מי שאינם שרויים תדיר בעולם הפשע, עצם ההחלטה עלהעמדה לדין, ולפני כן על חקירה, היא מכה קשה ולפעמים אנושה. היא מחייבתרגישות אנושית ויחס לזכויות אדם.

מתוך עמידה על חירויות היסוד,עיקרון יסוד של ההליך הפלילי הנו שיש להעדיף תת-תביעה על עודף תביעה,זיכוי שווא על הרשעת שווא, העדפה של אי הפעלת ההליך הפלילי על הפעלת יתר.השופט ברק בב''ש 838/84 ליבני נ' מדינת ישראל, פ''ד לח (3) 729, 738 קבע:

עדיףזיכויו של נאשם, שאת אשמתו אין להוכיח בשל הצורך לגלות ראיה שיש אינטרסביטחוני שלא לגלותה, על-פני הרשעתו של נאשם, שאת חפותו אין להוכיח בשלהצורך שלא לגלות ראיה חסויה....הרשעת חף מפשע היא פגיעה כה חמורה ומכאיבהבסדריו של ההליך הפלילי, עד כי אין להרשותה בשום תנאי.

בד''נ12/81 שפירא נ' מדינת ישראל, פ''ד ל''ו (3) 645, הורשעו העותרים בבנייה ללאהיתר אחר שהוברר כי ההיתרים שהוצאו להם על-ידי הוועדה המקומית לתכנוןובניה הוצאו תוך חריגה מסמכות, ולפיכך פגומים. הדיון נסב על השאלות האםמחמת הפגמים בטלים ההיתרים מעיקרם, האם אחריות העותרים היא מוחלטת והאםעומדת להם הגנה כלשהי. אשר לאבחנה החשובה שבין פסלות ההחלטה המנהלית לעומתההשלכה שיש להחלטה זו על האחריות הפלילית אמר השופט ברק בעמ' 666:

שוניםלחלוטין השיקולים בכל הנוגע להליך הפלילי. זהו הליך אינדיוידואלי. במרכזולא עומד מעשה המינהל אלא מעשה הנאשם. במסגרת זו ניתן לשקול את תום ליבו שלהאזרח, ואם המדיניות הפלילית הנקוטה על-ידי המחוקק היא שלא להטיל אחריותפלילית על נאשם תם לב - כפי שהדבר הוא אכן ברוב רובם של המקרים למעט מקריהאחריות המוחלטת - יבוא דבר זה לידי ביטוי הולם בתחום הפלילי.

עוד ראו: ק' מן, ''זכות הטיעון והביקורת על שיקול-הדעת של התביעה בדבר העמדה לדין'', פלילים ה' (כרך 2, תשנ''ז), 189,191.

לאורכל האמור לעיל, במקרה זה יש להעדיף את זכותם של הנאשמים למשפט הוגן. משלאניתן להגשים את זכותם זו, יש מקום להורות על ביטול כתב האישום.

ב. סעד חוקתי
זכותושל אדם למשפט הוגן הוכרה, כאמור, כזכות חוקתית. מכאן עולה כמובן השאלה, מהזכותו של אדם אשר אחת מזכויות האדם שלו הופרה. זכות חוקתית מחייבת סעדחוקתי. לא די בהכרזה ובקביעה של זכויות אדם, יש להגן על אותן זכויות על דרךשל מתן תרופות בשל הפרתן. ללא סעד, יוותרו הזכויות ריקות מתוכן ממשי.
בשלחלק מההפרות ניתן ליתן סעדים מנהליים (מניעת המעשה ע''י פנייה לבג''ץ),ובאחרות סעדים אזרחיים (מכוח דיני הנזיקין). אולם תרופות אלו אינן עונות עלמכלול המקרים. כך, למשל, בית המשפט העליון קבע כי ההתערבות בשיקולי היועץהמשפטי לממשלה בהעמדה לדין תהיה מצומצמת (ראו בהרחבה ספרה המקיף של ד''ר ד'ברק-ארז, עוולות חוקתיות (תל-אביב, תשנ''ד-‏1993), להלן: עוולות חוקתיות,בעמ' 41).

חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ממנו נגזרת הזכות להליךהוגן, אינו קובע מהן התרופות או הסעדים שינתנו למי שזכותו נפגעה. אולם, ישמקום ליתן סעדים ותקופות בגין הפרת אותן זכויות,2 כדי ליצוק תוכן ממשילזכויות האדם. פרופ' ברק מציין לעניין זה כי משהכירו חוקי היסוד בזכויותהאדם, מוטלת הבטחת אכיפתן על בית המשפט, ומוסיף (א' ברק, פרשנות במשפט, כרךג', פרשנות חוקתית (תשנ''ד), 703:

זכויות ללאסעדים עשויות להיות ללא כל תועלת. פרשנות תכליתית של הזכות חייבת להובילליצירת סעדים האוכפים את הזכות. זכות אינה קיימת בחלל; צמוד לה סעד האוכףאותה... קיומה של הזכות צריך להוביל לגיבושו של הסעד. חוקי-היסוד הכירובזכויות אדם, ומההכרה חייבים להיגזר הסעדים בגין הפרת זכויות. חוקי-היסודייעשו פלסתר אם הזכויות החוקתיות לא יגררו אחריהן סעדים מתאימים. הכרהבזכות חוקתית, גוררת אחריה הכרה בתרופה מתאימה אם הזכות מופרת; קיומה שלזכות מחייב קיומה של תרופה... שלטון החוק מחייב כי פגיעה בזכות תגרור אחריהתגובה מתאימה...נקודת-המוצא החוקתית צריכה להיות כי לכל פגיעה בזכות אדםחוקתית תימצא תרופה מתאימה.

(הדגשות שלי - מ' א' ג')

ומוסיף ע' גרוס במאמרו ''תרופות חוקתיות'', משפט וממשל ד' (תשנ''ח) 433, 438:

ביישמהאת סמכותה, על הערכאה השיפוטית לשקול שיקולים ערכיים, ובכללם עליה להתחשבבזכויות-היסוד של האדם... התרופה החוקתית טבועה בצורך לקיים את חובת הכיבודשל זכויות האדם. משהוטלה על הרשות השופטת, ככל רשות-שלטון, החובה לכבד אתזכויות האדם, נזקקת היא לכלים אופרטיביים לצורך מילוי חובתה זו.

הדוקטרינהשל הגנה מן הצדק יכולה לשמש בסיס לטענה שעניינה בשמירת הזכות החוקתיתלהליך ראוי (ראו בהרחבה: ב' אוקון וע' שחם, ''הליך ראוי ועיכוב הליכיםשיפוטי'' המשפט ג' (תשנ''ו-‏1996) 265,280). דומה, כי המשפט הישראלי קבלתזה זו. כך למשך, פרופ' א' רובינשטיין בספרו: המשפט הקונסטיטוציוני שלמדינת ישראל (מהד' חמישית מאת א' רובינשטיין וב' מדינה, ישראל,תשנ''ז-‏1996, חלק ב',959) רמז לאפשרות זו:

ההכרה בזכותו של הנאשם ל'הליך הוגן' עשויה להרחיב את היקפה של דוקטרינת ה'הגנה מן הצדק'...

כב'השופטת ד' דורנר נתנה סעד חוקתי על דרך של פסילת הליכים פליליים בעניינושל עמוס ברנס, תוך שהיא מדגישה את הזכות החוקתית להליך הוגן (עוד ראולעניין זה: ד' וינר, ''בעקבות פרשת עמוס ברנס: הזכות החוקתית להליך פליליהוגן'' קרית המשפט (תשס''ד/ה-‏2004/5), 169, 188).
כן, כפי שראינו אכןהורחבה האפשרות לעשות שימוש בהגנה זו בפסיקת בית המשפט העליון (עוד ראו: רבשיח: ''פיקוח שיפוטי על ההליך הפלילי -החלטות בדבר העמדה לדין וחנינות''בהשתתפות השופט מ' בייסקי, פרופ' ר' גביזון, פרופ' מ' קרמניצר, בהנחייתפרופ' ד' פרידמן, המשפט ג' (תשנ''ו-‏1996), 15).
אף במשפט הקנדי, לאחרחקיקת הצ'רטר בדבר זכויות וחירויות, משמש עיכוב ההליכים השיפוטי כסעד חוקתיבגין הפרת הוראות הצ'רטר (ראו: י' נקדימון, סעד מן הצדק, עמ' 136, ה''ש 89והאסמכתאות שם).

אם כן, כפי שציינתי, במסגרת בחינת ההגנה מן הצדק,יהא על בית המשפט לוודא בין היתר, כי הנאשם יזכה להליך הוגן וראוי. הסעדאו התרופה המשפטיים הם אמצעי להגשמת זכויות מהותיות. סעד חוקתי, נועד למקרהשל פגיעה בזכות חוקתית. יש למצוא את התרופה שתשקף את הזכות במדויק ככלהאפשר (ראו: ע' גרוס במאמרו ''תרופות חוקתיות'', משפט וממשל ד' (תשנ''ח)433, 486). הסעד החוקתי תלוי במידה רבה בזכות המופרת ובאופן ההפרה (הפרהצפויה, הפרה בפועל, ע''י מי נפגעה הזכות וכיו''ב). כאשר מדובר, במקרהשלפניי בזכות להליך הוגן, הנגזרת מכבוד האדם הקבועה בחוק יסוד: כבוד האדםוחירותו, יש לשקול את התכלית בבסיס חוק היסוד ובבסיס הזכות הספציפית. לאחרששקלתי את התכליות הללו נראה כי התרופה המתאימה להפסקת הפגיעה החוקתית היאביטולו של ההליך וזיכויים של הנאשמים.
ניהול משפט פלילי בעקבות פעולהשפגעה שלא כדין בזכותו של נאשם להליך הוגן, אינה מתיישבת עם חובתה של הרשותהשופטת לכבד את זכויות האדם הקבועה בסעיף 11 לחוק יסוד: כבוד האדםוחירותו, לפיו כל רשות מרשויות השלטון חייבת לכבד את הזכויות בו. מקוםשהדרך להגשת כתב האישום אינה חוקתית, אין מקום לפגיעה בזכויות היסוד. עלפניו, יש למנוע את הפגיעה ע''י ביטול כתב האישום ההגנה מן הצדק תשמש במקרהזה להגנת זכויותיו החוקתיות של הנאשם (ראו: נקדימון, הגנה מן הצדק, 133).
מובן,כפי שציינתי, שאין תרופות מוחלטות, התרופה צריכה לאזן בין כלל השיקוליםהמתעוררים. כפי שאמרתי, לתרופות החוקתיות יש מחיר, במקרה זה, אי העמדה לדיןשייתכן שתביא לפטור מעונש של מי שהיו נמצאים חייבים בדינם. אולם, לאוראופי העבירות (עבירות מנהליות), התנהגות הרשויות כלפי הנאשמים במשך עשור,והנזק שנגרם לנאשמים במקרה זה (לרבות הוצאת משאבים רבים), כמו גם הפגיעהבזכויות היסוד שלהם, וכן לאור חומר הראיות, ובנסיבות העניין סבורה אני כייש מקום לבטל את כתב האישום ולזכות את הנאשמים. יש לזכור כי במשך תקופה שלכעשר שנים, הלכה למעשה סיכלו הרשויות עצמן כל אפשרות להשיג את הרשיון.משכך, כלל לא היה מקום להגיש את כתב האישום.
יש להזכיר, להדגיש ולצייןכי המדובר אך ורק בנסיבות המיוחדות של מושב אורה וחבריו. ההגנה מן הצדק טובשתישאר מצומצמת בהיקפה ותופעל במקרים חריגים. לביטול כתב אישום מחמת הגנהמן הצדק במקרה אחד, תהיה השפעה מעטה על ביטול כאמור במקרה אחר, שכן איזוןהשיקולים השונים חייב להעשות בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. בנסיבות שהוכחולפניי יש להעדיף את זכויותיהם של הנאשמים ולבטל את כתב האישום.
לקראת סיום - ברצוני להביא דברים שאמר י' נקדימון בספרו: ''הגנה מן הצדק'' (שם, בעמ' 135):

אכן,התוצאה של ביטול ההעמדה לדין או כתב אישום איננה קלה. במקרים מסוימים אפשרשהיא תביא לשחרורו של העבריין. עם זאת, לזכויות חוקתיות יש מחיר. ביטולושל כתב האישום והפסקת המשפט מסמלים את המחיר החברתי שהציבור נכון לשלם עלמנת להגן על הערכים החוקתיים....ללא יישום מעשי ייוותרו הזכויות החוקתיותבגדר רטוריקה בלבד...אכן, בהיעדר סנקציה חוקתית אין טעם בקיומן של זכויותחוקתיות. ביטול העמדה לדין או כתב האישום והפסקת המשפט מחמת דוקטרינת''הגנה מן הצדק'' יכולים אפוא להתפס כסנקציה חוקתית, המגנה על הזכותהחוקתית לכבוד, לחירות ולהליך ראוי במסגרת המשפט הפלילי.

(הדגשות שלי - מ' א' ג')

לסיכום,הנאשמים הוכיחו, בעיקר באמצעות ראיות התביעה, כי עשו את כל שיכלו כדילזכות בהיתרים לשימוש לא חקלאי בלולים, החל מההחלטה על ביטול הלולים בתחילתשנות ה-‏90, ולמעשה עד עצם היום הזה. הנאשמים הכינו תכניות, שכרו בעלימקצוע - אדריכלים, מהנדסים ועורכי דין שיטפלו בעניין, נפגשו עם כל הרשויותהנוגעות בדבר, ופעלו כפי שהונחו לפעול על ידי אותן רשויות. הם אף שילמולממ''י דמי שימוש גבוהים יותר המוטלים על שימוש לא חקלאי. בנסיבות אלו,כאשר הרשויות עצמן גרמו לנאשמים להאמין כי השימושים הלא חקלאיים יסודרו,וכי הכל פועלים בכוון זה, לא היה מקום להעמיד את הנאשמים לדין.
כתבהאישום הוגש בשנת 2000, אז לראשונה יכולים היו הנאשמים להגיש את הבקשות.בנסיבות אלו, ולאור העובדה שמדובר בעבירות מנהליות מטבען, בנאשמים שאינםעברייניים, ולאור השיהוי והמחדלים של הרשויות, יש מקום להעניק לנאשמים אתההגנה מן הצדק, ולהורות על זיכויים, וזאת ממספר טעמים. ראשית, כתב האישוםבוטל לאחר שהנאשמים השיבו לאשמה. שנית, כפי שצויין בפתח הדברים, זוהי החלטהשנייה בטענת הגנה מן הצדק. הנאשמים העלו טענה זו כבר בהקראה ואף הגישוסיכומים בעניין זה, שהתבססו כולם על המסמכים של רשויות המדינה השונות. לאורזאת, ניתנה ההחלטה הראשונה על ביטול כתב האישום. המדינה ערערה על החלטה זולבית המשפט המחוזי, וטענה כי אין די בתשתית הראייתית שהונחה לפניי קודםלהחלטתי הראשונה. בית המשפט המחוזי קיבל טעם זה והורה על שמיעת הוכחות.במהלך ההוכחות דווקא עדי התביעה הם שביססו יותר מכל את טענות הנאשמים.בנוסף, ב''כ המאשימה התנגדה להגשת מסמכים של רשויות מרשויותיה, כאשר היא זושדרשה כי יתקיים הליך הוכחות.
על כן, לאור עינוי הדין הרב שנגרםלנאשמים בהליך זה, שגם הוא נמשך כבר כחמש שנים, על ריבוי ההליכים בו,הוריתי בפתח הדברים על זיכויים של הנאשמים.

בתחום רישוי הבנייהבישראל אנו עדים לפגיעות קשות של בתי המשפט בעברייני בנייה תוך התעלמותהכלל בסיסי שצריך להיות נר לרגלי בית המשפט, והוא, הפרדה מוחלטת בין העבירהלבין דיני התכנון והבנייה. איני קובע זאת במישור האקדמי המנותק מהמציאותהיומיומית, ולכן אביא דוגמא מאלפת: עבריין בנייה (ללא הרשעות קודמות) הקיםמבנה ללא היתר ואף נעשה בו שימוש ללא היתר. בניסיונותיו הלגיטימיות לקבלהיתר בנייה, הגיש בקשה לשימוש חורג, - בקשה אשר אושרה על ידי הוועדההמקומית לתכנון ולבנייה (כמקובל – עם גיליון של תנאים למילוי לשם קבלתההיתר), וחודשיים ימים מיום אישור הוועדה את הבקשה – בעודו ממלא את תנאיההיתר תנאי אחר תנאי – מהרו זרועות החוק והרסו את המבנה עד היסוד. אכן, היהצו הריסה כי מדובר במבנה ללא היתר, אך עצם אישור התוכניות נשוא בניין זהעל ידי מליאת הוועדה מהווה ראייה מכרעת כי המבנה ראוי להיתר כפוף למילויהתנאים, דבר שלא סייע לאותו עבריין, וצא וחשוב מי כאן העבריין ועל אילוחוקי מוסר, צדק, ותקנת התכנון.

חוק התכנוןוהבניה, התשכ"ה-1965, הינו החוק המסדיר אתפעולתם של מוסדות התכנון בישראל, מהרמה הארצית עד לרמה המקומית,מפרט את מטרות והוראות תוכניות המתאר השונות (ארצית , מחוזית , מקומית, מפורטת, מיוחדת, שימוראתרים ותשתית לאומית), את פעולות ועדות הערר, את סדרי הרישוי, חלוקה ואיחוד, הפקעותוהשבחה.

בחוק ישתוספות המפרטות את החוק, בכל הנוגע לקרקע חקלאית מוכרזת, הסביבה החופית, השבחהושימור אתרים.

חוק התכנוןוהבניה כולל בתוכו פרק המפרט את סוגי העבירות על חוק התכנון והבניה, העונשין שישלנקוט לגבי כל עבירה ועבירה, ע"י בתי המשפט וע"י יו"ר הועדות המקומיות והמחוזיותלתכנון ולבניה.

קיבלת צוו הריסה?

פנה עוד היום לקלינגר!