בשנים האחרונות נוהגים בתי המשפט לענייני משפחה לפסוק סכומים נכבדים, של מאות אלפי ₪, כגון 260,000 ₪ במקרה אחד, 300,000 ₪ במקרה אחר, ואף סכומים גבוהים יותר בתקדימים נוספים, כנגד בעלים אשר נהגו באלימות קשה כנגד רעיותיהם. בעשותם כן, מצייתים השופטים להנחייתו של בית המשפט העליון, אשר הגדיל לא מכבר את סכום הפיצוי שנפסק לטובת אישה שנפלה קורבן לאלימותו של בעלה לסך נכבד של חצי מיליון ₪, אגב הנחייה לערכאות הנמוכות יותר "ליישר קו" עם הלכה זו, ולהחמיר בדין במקרים של אלימות במשפחה, נגע מטריד שיש לבערו. בכלל זה באים לא רק מקרים של אלימות פיזית, אלא גם של תקיפה מינית.
בתי הדין הרבניים אינם כה מחמירים, ולאחרונה נפסקו לאישה שהייתה קורבן לאלימות קשה מצד בעלה רק 35% מכתובתה.
אין ספק שמן הראוי לגנות בעל מכה, או ככלל אדם אלים, ולמצות את הדין עמו. ואולם, חמור לא פחות הוא מצב בו תלונת האישה אודות האלימות נולדה רק ממניעים טקטיים, ולא הייתה אמתית כלל. כיצד נוהגים בתי המשפט במקרה שתלונות האישה נגד בעלה נדחו, לאחר שנבדקו ונמצאו כתלונות שווא, או כטענות בעלמא, שלא הוכחו? האם זכאי הבעל להיפרע פיצויים מן האישה בשל ההטרדה, עוגמת הנפש והפגיעה בשמו הטוב?
במקרה אחד, זכה הבעל לפיצוי בסך 94,000 ₪, בתוספת שכר טרחת עו"ד בסך 29,000 ₪, וזאת מאת מדינת ישראל (לא מאת אשתו, שספק אם הייתה לה היכולת הכלכלית לשלם סכום שכזה...). זאת, לאחר שהמדינה חזרה בה מכתב האישום שהוגש נגדו, וכלל האשמות על אלימות כלפי אשתו. התברר כי אחד השוטרים בתחנה אליה הוגשו תלונות האישה ניהל אתה רומן אהבים, והדבר הביא להגשת כתב אישום נגד הבעל בשל האשמות מצוצות מן האצבע. הבעל נאסר בעקבות האישום למשך שנה וחצי, ולבסוף – זוכה לחלוטין.
על פי רוב, אם תלונת האישה הוגשה בתום-לב, תוך כדי שהיא מאמינה בתוכנה, היא לא תחויב לשלם פיצויים לבעל. אף אם ההליך הפלילי נגד הבעל נוהל עד תומו, ובסופו של דבר הבעל זוכה מן האשמה, עדיין ישנם תקדימים בהם תביעתו נגד האישה נדחתה, שכן השופטים קבעו כי האישה האמינה בתום לב בתלונתה.
זיכוי מאישום פלילי לבדו אינו מספיק כדי לשלול מן האישה את הגנת תום הלב. קיים תקדים לפיו הבעל זוכה באופן מוחלט מן העובדות שיוחסו לו בכתב האישום בדבר תקיפת האישה. כיון שכך הבעל תבע מן האישה פיצוי בסך 100,000 ₪ בעוולות הנזיקיות של נגישה ולשון הרע. והנה, בית המשפט קיבל את דברי האישה כי האמינה בתלונתה בתום לב, ולא השית עליה כל תשלום. בית המשפט בתיק הפלילי כתב כי אינו יכול לסמוך על עדותה היחידה של המתלוננת כדי להרשיע את הנאשם, ולכן זיכה אותו, באשר אשמתו לא הוכחה מעבר לכל ספק סביר. בית המשפט האזרחי לא הסתפק בכך, וקבע כי הזיכוי נבע מהעדר ראיות מספיקות, ולא מחוסר אשמה, ואין בכך כדי להעיד על כך שתלונת האישה נגד הבעל הייתה שקרית.
במקרה אחר, האישה לא חויבה לפצות את הבעל, למרות שתלונותיה נגדו במשטרה, כאילו תקף מינית את ילדיהם ונהג באלימות כלפיהם - נדחו. התלונה לגבי אלימות פיזית נסגרה מחמת חוסר ראיות, ואילו התלונה בדבר פגיעה מינית נסגרה עקב חוסר אשמה. האב תבע אז את האם בעילות של רשלנות ושל הוצאת לשון הרע. למרות ששמו של התובע, אדם דתי, הוכפש קשות כשיוחסו לו התעללות ופגיעה מינית בפעוטה בת שנתיים, ואין ספק כי ספג נזקים אמתיים, והוטל בו כתם שלא יוסר, ולמרות הסבל שנגרם לו עקב ההפסקה (הזמנית) של הסדרי הראייה עם הבת, חרף כל זאת בית המשפט פסק כי האם הינה תמת לב, ולכל היותר "טעתה", ולא מצא לנכון לחייב אותה לפצות את האב על נזקיו.
לפי הפסיקה, רק במקרים נדירים תלונת סרק של האישה נגד הבעל שעניינה פגיעה בילדים המשותפים, ולא באישה עצמה, תיחשב ללשון הרע ותזכה בפיצויים. בית המשפט קבע, כעניין של מדיניות שיפוטית, כי אם אמורה לגונן על ילדיה, ומקום שהיא מאמינה בכנות כי נפגעו, עליה להגיש את התלונה המתאימה, ואין לבוא אתה חשבון אם בסופו של יום התברר כי התלונה אינה מבוססת דיה. התיקים בהם אכן נפסקו פיצויים כנגד נשים אשר הגישו נגד בעליהן תלונות סרק, היו ברובם, אך לא כולם, במקרים של תלונות בשל בגין פגיעה בנשים עצמן.
עילת התביעה לפיצוי בגין תלונת שווא דורשת כנקודת מוצא שהוגשה תלונה במשטרה, או אף נפתח הליך פלילי כנגד הבעל. אין די בהשמעת טענות והאשמות שווא בכתבי בית-דין או בעל-פה במהלך דיון משפטי, שכן התבטאויות כאלה אינן ברות פיצוי בעילת לשון הרע. כך הוא גם אם האמירות נאמרו בזדון, בידיעה שאינן אמת, ושלא בתום-לב. הטעם לכך הינו, בין היתר, כי הדיונים בענייני משפחה מתנהלים בדלתיים סגורות, ואינם מתפרסמים ברבים באופן המכפיש את שמות הצדדים להם.
ישנם תקדימים בהם הבעלים זכו בפיצויים בשל הגשת תלונות שווא ע"י נשותיהם: כך למשל חויבה גרושה לשלם 40,000 ₪ פיצויים לבעלה לשעבר בשל תלונת שווא שהגישה נגדו, במטרה לנתק את הקשר בינו לבין בתם. פסיקת סכומים בסדר גודל כזה ניתנת לעתים גם ללא צורך בהגשת תביעת פיצויים נפרדת ע"י הבעל, כיון שהחוק למניעת אלימות במשפחה מאפשר פסיקת פיצויים והוצאות משפט נגד אישה אשר הגישה נגד הבעל בקשה לצו הגנה לפי החוק הנ"ל, והבקשה נדחתה. במקרה נוסף חויבה אישה לשלם הוצאות בסך 30,000 ₪ לאחר שהוכח כי שיקרה בבקשתה לצו הגנה, מחציתן לבעלה ומחציתן לאביו, אשר גם לגביו רקמה סיפור שביהמ"ש קבע כי לא היה ולא נברא. בתקדים אחר חויבה גרושה שבדתה עלילה על בעלה בסך של 4,000 ₪ בלבד. ניתן לראות כי בין הסכומים שנפסקו יש הבדל של פי עשרה, כך שכמובן שגובה הפיצוי מושפע מן הנסיבות וחומרתן.
ומה אם מצבה הכלכלי של האישה אינו מאפשר לה לשלם פיצוי כספי? כיצד ניתן להרתיע אותה מהמצאת עלילות חדשות עתיד? ובכן, לא רק פיצוי כספי הינו אופציה. לסיום יצוין כי קיים תקדים בו הושת מאסר בפועל על אם לשישה ילדים, אשר הגישה תלונות שווא נגד אבי ילדיה, בהן טפלה עליו מעשים מגונים בכוח ובאיומים. למרות ששת הילדים שבטיפולה, נגזרו עליה 20 חודשי מאסר, מהם 8 לריצוי בפועל.