משברים כלכליים ומיתון קשה מביאים לעתים קרובות לכך שאנשים אשר נקלעים לחובות כבדים, מנסים למלט את נכסי המשפחה מפני הנושים המתדפקים על הדלת. לעתים הם מספיקים לבצע העברות מתאימות לפני שהנושה מטיל עיקול על הנכס, לרוב דירת המגורים - שהיא במקרה הרגיל הנכס היקר ביותר של המשפחה, ובפעמים אחרות הם מאחרים את המועד, ומנסים בעזרת הסכמי ממון או הסכמי גירושין להימלט מרוע הגזירה. הסכם שכזה עלול להיות מבוטל על ידי בית המשפט אם נסיבות כריתתו מעלות "אותות מרמה".
התרחיש הנפוץ ביותר הוא זה שלפיו הבעל מסתבך בחובות ובהלוואות על שמו, וממהר להעביר על שם האישה את חלקו בדירת המגורים המשותפת, במניות החברה שלו, או בנכס יקר ערך אחר, במטרה למנוע מנושיו להיפרע ממנו באמצעות מימוש הדירה. לעתים נכרת לצורך זה הסכם גירושין למראית עין, כדי שהעברת הדירה על שם האישה לא תיראה פיקטיבית ותמוהה. לעתים הצדדים אף פונים אל בית הדין הרבני, ומתגרשים זה מזו, והכול כדי שבית המשפט, אשר ידון בדיעבד בתביעה שיגיש בעל החוב, לא יפסול את העברת הדירה או הרכוש האחר בתור הברחה לא לגיטימית של רכוש מפני נושים.
תופעה נוספת היא העברת הרכוש על שם הילדים, במטרה למלטו מהנושים. הבעייתיות בשיטה זו היא שכאשר נכס מקרקעין רשום ע"ש קטינים, על פי החוק יש לקבל אישור מבית המשפט לפני מכירתו, שעבודו או ביצוע דיס- פוזיציות אחרות בנכס אשר עלולות לפגוע בזכויות הילדים. כאשר הילדים הינם כבר בגירים, לא נחוץ אישור כזה. מנגד – העברת נכס על שם צאצא בגיר שהוא נשוי בעצמו עלולה להוליד תביעות של בן או בת הזוג של אותו צאצא לשיתוף בנכס, וכך ההורים עלולים לאבדו.
אחת הבעיות בעסקאות מסוג זה הינה שכשם שבני זוג נשואים הם שותפים ב"פלוס", קרי בנכסים ובכספים, כך הם שותפים גם ב"מינוס", כלומר בהלוואות ובחובות הנוצרים בדרך הרגילה. רק חובות בגין הימורים, או בגין בזבוז כספים על מאהב או פילגש, וכדומה, אינם נחשבים מבחינה חוקית למשותפים לשני בני הזוג. פירוש הדבר הוא כי הנושה יכול למשל להגיש תביעה נגד האישה בשל חוב הרשום רק על שמו של הבעל, לעקל נכסים הרשומים רק על שמה, ולממש אותם בהוצאה לפועל לשם פירעון החוב. ידוע למשל פסק דין בו חויבה אישה להשתתף בכול החובות של החברה של בעלה, למרות שרק אחוז אחד ממניות החברה היה רשום על שמה.
השיתוף בחובות שנוצרו במהלך החיים הרגיל קיים בין אם בני הזוג נישאו לפני 1.1.1974, שאז חלה עליהם חזקת השיתוף פרי ההלכה הפסוקה, ובין אם נישאו לאחר המועד ההוא, שאז חל עליהם חוק יחסי ממון בין בני הזוג. גם נכסים חיצוניים, שאינם משותפים לשני בני הזוג, כגון נכסים שהיו לאחד מהצדדים לפני הנישואין, או שאחד מבני הזוג קיבלם במתנה או בירושה, עשויים להיתפס ע"י נושה של אחד הצדדים, ובלבד שהחוב שבגינו הם מחולטים הוא חוב משותף, שנוצר במהלך הנישואין.
קיימת פסיקה ענפה הדנה בתחרות, או בהתנגשות, בין העברת דירה על שם האישה, שנעשתה במסגרת העברת מתנה ללא תמורה, הסכם ממון או הסכם גירושין, לבין עיקול, שעבוד או משכון העומד לזכות הנושה של הבעל. למרות שהסכם ממון או הסכם גירושין מקבלים אישור של בית המשפט או בית הדין הרבני, לא תמיד הסכמים יגברו על זכויותיו של הנושה. נודעת חשיבות מכרעת לאופן ניסוח ההסכם, וכמו כן להתנהלות הצדדים לפני כריתתו ולאחריה. הן לגבי הניסוח המשפטי והן לגבי ההתנהגות כאמור, מומלץ לקבל יעוץ משפטי מעורך-דין מומחה, פן תישאר המשפחה כולה ללא פת לחם וקורת גג. לדוגמא, הסכם בין בעל ואישה הקובע כי הבעל לבדו יישא בכול החובות אינו כובל את הנושים, שאינם צד להסכם, ולמרות ההסכם הם עדיין יכולים לתבוע את האישה להשתתף בחובות הבעל.
כאשר הנכס מועבר במתנה, קרי ללא תמורה, מן הבעל-האב אל אשתו או אל ילדיו, נטיית בתי המשפט היא להניח לעיקול שמטיל הנושה לגבור על המתנה, וכך ביתר שאת אם רישום המתנה טרם הושלם, ולא הועברה הבעלות בנכס ברישום. קיים גם תקדים בו נקבע לגבי דירה שהועברה במתנה אל הבת בהסכם גירושין בין הוריה, כי רק החלק בדירה שהיה שייך במקור לאביה יילקח ע"י הנושה.
ככל שקיים פער זמנים גדול יותר בין העברת הנכס של החייב לבת זוגו לבין הגשת תביעה נגד החייב על ידי הנושה, כך תגדל נטיית בית המשפט להכיר בתוקף העברת הנכס ובאמינותה, והנושה לא יוכל לטרוף את הנכס. העברה בסמיכות זמנים קרובה לזמן בו דרש הנושה את פירעון החוב תיחשב לרוב להעברה למראית עין.
כאשר בני הזוג מעבירים דירה על שם אחד מהם במסגרת הסכם גירושין, ומאז הזמן חולף ועובר, והם ממשיכים להתגורר בדירה יחדיו, לא נפרדים ולא מתגרשים, כאילו שלא חל כל משבר ביחסיהם, או אז מרבים בתי המשפט להטיל ספק באמיתות עסקת העברת הנכס, ולראות בה ניסיון לחמוק מתשלום החובות המשותפים, ולא הסכם גירושין אותנטי. גם כאשר ההסכם בדבר העברת הבעלות אינו נרשם בטאבו, הדבר נתפס כראיה לאי-אמיתותו. לעתים רובצת על דירת בני הזוג משכנתא, אשר איננה מאפשרת את העברת הבעלות ברישום לפי הסכמת בני הזוג בלא אישור מאת הבנק. אם הבנק יסרב להעניק לבני הזוג אישור כאמור, דבר זה עלול לפעול לרעתם, ולטובת הנושים, למרות שההסכם אינו פיקטיבי.
תקדים אחר מלמדנו כי כאשר הצד שעל שמו הועברה הדירה ממשיך לשלם לבדו, מחשבונו הוא, משכנתא הרובצת עליה, יש בכך ראיה לבעלותו האמיתית בנכס. קיים פסק דין לפיו כפל עסקאות בלתי מוסבר, כאשר מחד הדירה מועברת במתנה מהבעל לאישה, ומאידך נרשם לזכות האישה גם משכון על חלקו של הבעל בדירה, מעיד על העברה למראית עין. בפסק דין אחר בוטל בשל אותות מרמה הסכם בין בן לבין שני הוריו, אשר לפיו לכאורה הועברו לבעלות הבן כל המיטלטלין שבבית הוריו, כבטוחה להחזר הלוואה שלכאורה הבן העניק להם. דובר בתכולה יקרת ערך ביותר המצויה בווילה מפוארת בקיסריה, ובית המשפט התרשם ששווייה עולה בהרבה על סכום ההלוואה הנטען. כמו כן זוהתה מרמה בכך שההעברה בוצעה כאשר ההורים כבר היו חדלי פירעון, שכול המיטלטלין נותרו בבית ההורים, ושתנאי הריבית ותשלומי ההחזר לא היו ריאליים.
לקריאה נוספת אודות עו"ד אלטמן:
עו"ד אודליה אלטמן - סלונה
עו"ד אודליה אלטמן - בלוגספוט