אמנם מאמר זה עוסק בהסדרי הראיה והביקורים שבין אב גרוש לילדיו, אך חשוב לציין כבר בפתח הדברים, שלא בכל מקרה של גירושין הילדים יתגוררו עם האם, והאב יקבל אותם לביקורים בלבד.
בעבר, ברוב המכריע של המקרים, הילדים היו נמסרים למשמורת האם, קרי מתגוררים איתה, והאב היה מקבל רק ביקורים איתם. לא זה המצב כיום. בחודשים האחרונים, בעקבות אימוץ מסקנות ועדת שניט ע"י שר המשפטים, ובציפייה לשינוי החוק, אנו עדים למגמה חדשה בפסיקה, ונתקלים ביותר ויותר פסקי דין בהם ניתנת לאבות המשמורת על קטינים בכל גיל ומשני המינים, משמורת בלעדית או לפחות משותפת, כאשר המונח החדש החביב על השופטים הינו המושג של "אחריות הורית משותפת". אמנם נכון לעת כתיבת שורות אלה, "חזקת הגיל הרך", אותו סעיף בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות שקובע שילדים עד גיל 6 יתגוררו באופן רגיל עם אימם, טרם בוטל או הוחלף, אך הדין הנהוג כבר השתנה, בתי המשפט כיום אינם רואים באימהות את האפשרות הטבעית והבלעדית כמשמורניות, אלא בוחנים את האבות כאופציה שוות ערך.
מאמר זה עוסק במקרה בו האם הינה המשמורנית, ואילו האב אמור לקבל את הילדים לביקורים אצלו על פי הסדרי ראייה מחייבים. תחילה ננסה לברר כאן האם הביקורים של האב עם ילדיו הם זכותו או חובתו?
הסדרי הראייה והביקורים נקבעים באחת משתי דרכים: או בהסכם בין ההורים, כאשר לרוב המדובר בהסכם גירושין או הסכם פירוד, או, אם ההורים אינם מצליחים להגיע להסכמה ביניהם, בפסק דין של בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הרבני. השאלה אם הביקורים הינם זכות או חובה תלויה בין היתר בניסוח המשפטי של אותם הסכם או פס"ד. בעקבות פסיקה ישנה משנות ה-80, הרבה עורכי דין ממולחים נוהגים לרשום בהסכם הגירושין נוסח כגון: "האב יהיה רשאי לקחת את הילדים לביקור בימי שני וחמישי", וכו', כדי שהאב יוכל לטעון אח"כ שהוא לא חייב לבוא לביקור אם לא נוח לו או לא מתחשק לו, אלא שזו רק זכותו.
קיימת פסיקה שהביעה ביקורת על ניסוח כזה של הסכמים, ופירשה כי הביקורים של האב הם למעשה זכותם של הילדים, וחובתו של האב, ואין לו הרשות להשתמט מהם כרצונו.
מה האם יכולה לעשות אם האב פשוט לא מגיע לבקר את הילדים? אימהות גרושות רבות נתקלות בבעיה של אבות שבאים לבקר את הילדים רק כשהם רוצים בכך, ויכולים למשל להתנער מהביקורים לחלוטין בחופש הגדול, שזו כמובן בעיה קשה לאם עובדת. מחד, אי אפשר לאלץ את האב באופן פיזי לקחת את הילדים אם הוא לא רוצה. מנגנוני האכיפה החוקיים אינם ערוכים לכך. מאידך, ניתן לחייב את האב לשלם את המחיר על אי עמידה בהסדרי ביקורים שנקבעו באופן חוקי [וזאת גם אם כתוב בהסכם הגירושין שהוא רק "רשאי" ליטול את ילדיו לביקור].
אי הגעה לביקורים או לחלק מהם באופן קבוע מהווה שינוי נסיבות עובדתי מהותי, ועילת תביעה טובה להגדלת המזונות, כדי לפצות את אם הקטינים על ההוצאות שהדבר מסב לה. ניתן להגיש נגד אב כזה תביעה להגדלת דמי המזונות עבור הילדים, כיוון שההיעדרות שלו גורמת לאם הוצאות על שמרטף, מטפלת או קייטנה, או בגלל הפסד ימי עבודה שנגרם לה, אם היא בוחרת להישאר בעצמה בבית כדי לשמור על הילדים. הימנעות האב מהביקורים או מחלק מהם היא אפוא סיבה משפטית לגיטימית, שבגינה בית המשפט נוטה להגדיל את המזונות.
עד כה הפנינו את הזרקור לאבות שמתנכרים לילדיהם. אך יש גם אימהות שמתעלמות מטובת הילד, ומנצלות את המשמורת שהופקדה בידיהן כדי לנתק אותו מאביו. מה האב יכול לעשות במקרה ההפוך, אם האם לא נותנת לו את הילדים לביקור? ישנן שתי אפשרויות עיקריות – אחת, שהאם היא באמת האשמה באי קיום הביקורים, כי אלה ילדים קטנים, למשל בני 3-4 שנים, והיא פשוט לא מוסרת אותם לאב לביקורים, או שהיא מסיתה אותם כדי שיתנגדו לבוא אל אביהם. אם כזו, ניתן לפעול נגדה בהליכי ביזיון בימ"ש, ולהטיל עליה מאסר או קנס, כדי לכפות עליה לציית להסדרי הראייה. יצוין כי קנסות כאלה משולמים לאוצר המדינה, ולא לכיסו של האב המגיש את הבקשה.
האפשרות השנייה היא שהילדים הם כבר גדולים, והם עצמם לא מסכימים לפגוש את האב, לאו דווקא באשמת האם. במקרה כזה האב יכול לתבוע מבית המשפט להפחית או אף לבטל את המזונות שהוא משלם לילדים. על פי ההלכה, אשר חלה על מזונות יהודים בישראל, ילד שמסרב להיפגש עם אביו נקרא בן סרבן ומרדן, ולא מגיעים לו מזונות מהאב.
הפסיקה מטילה אחריות למעשיהם רק על ילדים מעל גיל בת-מצווה או בר-מצווה. כלומר, רק בת מעל גיל 12 שנים או בן מעל גיל 13 שנים, שמנתקים את הקשר עם אביהם, יאבדו את זכותם לגבות ממנו דמי מזונות. בד"כ עד גיל 15 רק מפחיתים את המזונות, כדי לשכנע את הילדים לחדול בהם מסירובם, ואילו מגיל 15 מבטלים אותם כליל. קיים תקדים בו לא הופחתו מזונותיהם של ילדים סרבנים בגיל 15, אך במקום זאת הוטל על האם לשלם לאב פיצויי נזיקין על חלקה בנתק שנוצר ביניהם, ומסכום זה הופחת אשמו התורם של האב. קיימים תקדימים סותרים בשאלה אם ניתן לבטל את המזונות גם רטרואקטיבית, מיום התחלת הסירוב של הילדים לביקורים, או רק מכאן ולהבא. חלק מהשופטים חיוו דעתם שאין להורות על החזר מזונות שכבר נצרכו ו"נאכלו".
אבל אולי לילדים יש סיבות מוצדקות לכך שאינם רוצים קשר עם האב, הנעוצות בהתנהגותו שלו? אכן, בטרם שבית המשפט מבטל מזונות לילדים, הוא מברר היטב, בעזרת עובדים סוציאליים ופסיכולוגים, מי בדיוק אשם בנתק שנוצר בין האב לילדים, ורק אם האב הוא טלית שכולה תכלת, מזונות הילדים יופחתו או אף יבוטלו. אם התנהגותו של האב כלפי ילדיו היא שגרמה להם לסרב לפגוש אותו, הוא לא ייהנה מכך ויקבל פטור מתשלום מזונות.
למאמרים וקטעי וידאו נוספים של אודליה אלטמן
אודליה אלטמן - שאלות ותשובות