אחד הנושאים המרכזיים בענייני גירושין הינו חלוקת הרכוש.
בשיקולים של חלוקת רכוש כל צד מעלה את טענותיו כאשר מטרתו לקבל נתח משמעותי יותר בכלל הרכוש שנצבר.
האם ניאוף פוגע בחלוקת הרכוש בגירושין? הייתכן שצד שבגד בבן זוגו ייפגע רכושית?
נפתח בכך, שיש חשיבות לערכאה הדיונית אשר דנה בנושא חלוקת הרכוש. מכאן, שיש לקבל ייעוץ משפטי לגבי הערכאה המשפטית המתאימה לכל מקרה ומקרה ומכאן גם חלק מהשיקולים לגבי "מרוץ הסמכויות" בין בית המשפט לענייני משפחה ובין בית הדין הרבני.
בדין האזרחי
על זוגות שנישאו משנת 1974 חל חוק יחסי ממון בין בני זוג הקובע מדיניות שוויונית של מחצה על מחצה בכלל הרכוש שנצבר.
בערכאות אזרחיות, שיקולי אשם בגירושין (כגון: הפרת נאמנות/בגידה וכיוצ"ב) אינם מהווים עילה להפרת החלוקה השוויונית. ההלכה הפסוקה קובעת כי לאשם היחסי בפירוק הנישואין אין ולא כלום עם הזכויות ברכוש המשותף ואין הצד האחר מאבד זכויות קניין שרכש במהלך הנישואין גם אם הוא היה האשם היחיד בפירוק הנישואין.
בדין הדתי
בדין הדתי הסוגיה סבוכה יותר. עמדת ההלכה גם בדין הדתי היא שבאופן כללי אישה לצורך הדוגמא שנאפה בבעלה אינה מפסידה רכוש הרשום על שמה. ומכאן מתבקשת השאלה - מה ההלכה לגבי רכוש שלא רשום של שמה? לדוגמא - צבירת זכויות סוציאליות?
באחד המקרים בו הגיע בעל וטען שאישתו נאפה ועל כן אינה זכאית לחלקה בזכויות שנצברו על שמו, נפסק כי כאשר מעשה הבגידה מתגלה, החוק לא התכוון להעניק זכויות שוות לצדדים כאשר צד אחד פוגע פגיעה כה קשה במוסד הנישואין.
האם הצד הנואף מפסיד את זכויותיו למפרע או מעת הניאוף?
בעניין זה הדעות נחלקות, אך כאמור, יש חשיבות רבה לסוגיה זו ולעיקרון האשם בבית הדין הרבני.
סיכום
החלטה בדבר חלוקת רכוש משותף מהווה נדבך מרכזי בסוגיות של גירושין. מן הראוי לנסות ולהגיע להסכמה ובכך לייתר הליכים משפטיים מורכבים. ברם, משאין ברירה, אין מנוס אלא לקבל ייעוץ משפטי הולם ע"י עורך דין לגירושין, לקבל החלטות ראויות ולבחור ערכאה משפטית מתאימה.