על מנת לרדת לעומק הבעיה שתידון במאמר זה, יש להבהיר תחילה שני מונחים אשר כל מי שמעוניין להניח צוואה, טוב לו שיכירם ויבינם. כאשר אנו מניחים צוואה, החוק מאפשר לנו לא רק לבחור מי יהיו יורשינו, מעטים או רבים, אלא גם לקבוע מדרג של יורשים.
כאשר הצוואה קובעת יורש שני, אשר יירש את מה שיישאר מן העיזבון לאחר פטירתו של היורש הראשון, ככל שאכן יישאר דבר מה מן העיזבון, אזי עסקינן במנגנון של "יורש אחר יורש". יורש ראשון אינו יכול להניח צוואה משלו שנוגדת לצוואה לפיה ירש הוא עצמו את העיזבון, ולהוריש אותו לאדם שאיננו היורש השני. מנגד, היורש הראשון יכול לבזבז את כל העיזבון, ואינו חייב, אם אין הגבלה כזו בצוואה, לשמור חלק ממנו ליורש השני.
מנגד, כאשר הצוואה קובעת יורש חלופי, אשר יקבל את העיזבון במקרה שהיורש הראשון לא יוכל לקבלו, לרוב משום שהיורש הראשון נפטר לפני המוריש בצוואה המקורית, אזי עסקינן במנגנון של "יורש במקום יורש".
למרבה הצער, לעתים קרובות צוואות אינן מנוסחות בבהירות, ולא ברור באיזה מן המנגנונים חפץ המנוח לבחור. להבדל בין סוגי היורשים נפקות רבה לפי החוק. וכל כך למה?
סעיף 49 לחוק הירושה קובע כך:
"זוכה על פי צוואה שמת לפני המצווה, ולא קבע המצווה אדם אחר שיזכה במקומו - אם בשעת מות המצווה נשארו צאצאים של אותו זוכה, יזכו הם לפי כללי החלוקה שבירושה על פי דין. בכל מקרה אחר, הוראת הצוואה לטובת אותו זוכה מתבטלת".
סעיף 49 לחוק הירושה יחול במקרה של הסדר של יורש במקום יורש. אך האם הסעיף יחול גם במקרה של צוואה מסוג "יורש אחר יורש"? האם כאשר היורש הראשון נפטר לפני המצווה בצוואה, לא היורש השני הנקוב בצוואה יקבל את העיזבון, אלא יורשיו על פי דין של היורש הראשון? האם זכותו של היורש השני תלויה באריכות ימיו של היורש הראשון?
אם הסעיף חל, כי אז אם יש ליורש הראשון צאצאים - הם יורשים את העיזבון, ואם אין לו יורשים - הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת ויירשו את העיזבון היורשים על פי דין של המוריש, קרי מניח הצוואה המקורית. הבעיה היא שעיקרון העל של דיני הירושה – עיקרון כיבוד רצונו של המנוח – יצא נפגע מפרשנות כזו. המוריש לא היה מעוניין בתוצאה כזו, אילו היה יכול לצפותה מראש. הרי הוא קבע את היורש השני כיורש בגלל שהוא לא רצה תוצאה כזאת היינו שלא רצה שיורשי היורש הראשון יירשו אותו, וכן גם לא רצה שיורשיו שלו עצמו על פי דין יירשו אותו – לכן טרח וכתב צוואה לטובת אחרים, ובחר יורשים שונים מיורשיו לפי דין.
בספרות המלומדים ובפסיקת בתי המשפט ניתן למצוא שתי עמדות מנוגדות. לפי העמדה האחת, יש לאפשר ליורש השני בצוואת "יורש אחר יורש" להוכיח כי כוונת המצווה הייתה להוריש ליורש השני לאחר פטירת היורש הראשון, וזאת לא רק במצב בו היורש הראשון עודנו בחיים במות המצווה, אלא גם אם נפטר לפניו. יש לבחון האם ניתן להוכיח כי כוונת המוריש הייתה להעניק ליורש השני את עיזבונו, גם במקרה שבו היורש הראשון אינו בחיים במות המצווה, והוא למעשה גם בבחינת "יורש במקום יורש", ולא רק "יורש אחר יורש".
לפי גישה זו, אין להחיל את סעיף 49 הנ"ל לחוק הירושה, אלא יש לפרש את צוואת המוריש כך שכשקבע יורש אחר יורש התכוון למצב שבו היורש הראשון יהיה בחיים במות המוריש. ואם המצב אינו כך יש לפרש את ההוראה של יורש אחר יורש כהוראה הקובעת יורש במקום יורש.
גם עמדה נוגדת הובעה, ולפיה תנאי בלעדיו אין לזכיית היורש השני היא זכייתו של היורש הראשון, ולמעשה היותו בחיים בעת פטירת המצווה. לפי עמדה זו חל בסיטואציה זו סעיף 42 (א) לחוק הירושה. אם מת היורש הראשון לפני המוריש, לא זכה הוא בעיזבון. לפיכך אין גם ליורש השני זכות בעיזבון. לפי העמדה שנייה אפוא, חייו של המוריש הראשון מהווים את התחום לזכייתו של היורש השני.
ניתן למצוא פסיקה רבה יותר אשר נקטה בקו הראשון, ואפשרה ליורש השני להוכיח כי כוונת המנוח הייתה להקנות לו את חלקו בעיזבון לא רק כ"יורש אחר יורש" אלא גם כ"יורש במקום יורש". באופן זה, וככל שאכן הוכח כי כוונת המנוח הייתה שהיורש השני יירש אף במקום הראשון, אם הראשון ילך לעולמו, ולא יורשי היורש הראשון, אזי יוגשם רצונו האחרון של המת, ולא יחול סעיף 49 שלפיו יירשו אותו היורשים על פי דין של היורש הראשון.
בתקדים מעניין נוסף, מצא בית המשפט פיתרון לצוואה לא ברורה, אשר הביאה לתוצאה שאינה משרתת את רצון המורישה, ופירש את הצוואה כקובעת יורש במקום יורש ולא רק יורש לאחר יורש, בכך שפירש את הצוואה כ"צוואה על תנאי". על פי פרשנות זו, היורש הראשון היה אמור לרשת את העיזבון רק במקרה בו ניתן היה לקיים את התנאי ולהוריש את העיזבון אחריו ליורש השני. דהיינו, העברת העיזבון ליורש הראשון, אשר כאמור נפטר לפני המוריש, תחול רק כאשר ניתן לבצע את הוראת הצוואה, לפיה לאחר פטירתו, יועבר העיזבון ליורש השני. אם לא ניתן לבצע את התנאי לאור סעיף 49 לחוק, היורש הראשון כלל לא יירש. משלא ניתן לבצע את התנאי, הצוואה לא חלה והיורשות השניות, שבאותו מקרה היו גם יורשות לפי דין של המנוחה, אחיותיה, יירשו את המנוחה על פי דין, ולא ילדיו של בעלה מנישואיו הקודמים.
באותו תיק גם הוכח בבירור כי רצון המנוחה היה כי אחיותיה תירשנה אותה אם בעלה ילך לעולמו לפניה, ולא ילדי בעלה, שלא היו ילדיה. בית המשפט נשען על האסכולה הראשונה לעיל, ופסק כי מדובר בהוראה של סעיף "יורש במקום יורש", למרות שהצוואה למעשה לא נוסחה ככזו. כטעם נוסף, פורשה הצוואה כקובעת כי המנוח, היורש הראשון, ירש את המנוחה על תנאי ומשהתנאי לא יכול היה להתקיים עקב מותו, הרי שהצוואה לא חלה על המקרה דנן ואחיותיה של המנוחה, היורשות השניות בתור, יורשות אותה על פי דין.
למידע נוסף אודות עו"ד אודליה אלטמן