סעיף 6 לחוק החברות התשנ"ט – 1999, כפי שתוקן בשנת 2005 (תיקון #3) קובע כי בית המשפט רשאי להרים את מסך ההתאגדות, אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה, או באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה.
נוסח הסעיף תוקן כדי להקשות על נושי חברה את הרמת המסך, לאור הכלל שיש להקפיד על הפרדה בין האישיות המשפטית של התאגיד לבין זו של בעליו, כדי לאפשר חיי מסחר תקינים. שונים הם פני הדברים כשמדובר בקטגוריה המיוחדת של נושים, שהם עובדים.
התייחסות המשפט אל עובדים היא כאל "נושים מיוחדים" של חברה, שאינם פועלים מולה כמתקשרים עסקיים רגילים, אלא כמתקשרים "לא וולונטאריים", הרואים בחברה משענת בטוחה ויציבה לאורך זמן, דבר ה יוצר רמת אחריות מיוחדת ומוגברת ("נזיקית") של החברה כלפי העובד, שמקורה בחובת תום-הלב המוטלת על החברה במסגרת יחסיה החוזיים עמו.
ההתייחסות אל עובדים כאל נושים "לא וולונטאריים" משמעה שאין די להיווכח כי נורמת תום-הלב – המכתיבה רמת התנהגות אובייקטיבית – הופרה, אלא יש להראות שעל המנהל רובץ אשם אישי (סובייקטיבי) למעשים או למחדלים, שיש בהם משום ביצוע עוולה או הפרת חובה חוקית.
ולכן - בקשיים כלכליים שגרמו להעדר סיכוי לפירעון החובות של החברה כלפי עובדיה, אין די כדי להרים את מסך ההתאגדות, אלא אם עלה בידי התובע להוכיח כי החברה או בעלי המניות בה פעלו בחוסר תום לב, או כי פעלו מתוך ידיעה ברורה ומפורשת לפיה אין סיכוי לקיום ההתחייבויות.
נסיבות של אי-תשלום שכר לאורך זמן, אי-העברה של ניכויים מהשכר לתעודתם (סוג של עירוב נכסים), אי-תשלום שיטתי של זכויות סוציאליות, וכיוצב' "עוולות" שיש בהן כדי לפגוע בעובד, הוכרו על-ידי בתי הדין לעבודה ככאלה המצדיקות הרמת מסך.
רגישות מיוחדת מגלים בתי הדין לעבודה לאי-מתן תלושי שכר לחלק מתקופת העבודה, או כולה, או מתן תלושים פיקטיביים, שבהם מדווחים רק חלק מהסכומים ששולמו לעובד, שכן מעבר לעבירה על חוקי המס הגלומה במעשים אלה, מדובר גם על פגיעה בזכויות הסוציאליות של העובד. בפסק-דין שניתן לאחרונה בתביעה, שבה התברר כי המעביד פיטר את עובדיו ללא הודעה מוקדמת, ללא פיצויי פיטורים, ומבלי לשלם משכורת אחרונה, וגם – לא שילם שעות נוספות וכל זכות סוציאלית שניתן להעלות על הדעת, המסך הורם בסופו של דבר בשל אי-הפקת תלושי משכורת.
בבתי הדין לעבודה פותח מודל ייחודי של "הרמת מסך חלקית". ביסוד המודל עומדים שיקולים של צדק, אשר מנסים לאזן את האינטרסים של בעל המניות בחברה מחד, ושל העובד מאידך. כך, ניתן משקל לעוצמת העילה להרמת מסך (מה חומרת ההתנהגות המיוחסת לבעל המניות), ומנגד לעוצמת הזכות שעומדת לעובד.
הנטייה להרים מסך כאשר מדובר בפגיעה בזכות קוגנטית (זכות שאינה ניתנת לויתור) תהיה גדולה יותר, מאשר מקום שמדובר בזכות שמקורה בהסכם. ההתייחסות לזכות של העובד, המבוססת על ראיות מוצקות, תהא שונה מזו שתינתן לזכות שנפסקה מטעמים של "נטל הוכחה", או על רקע מחלוקת עובדתית של ממש.