לאחרונה, קבע בית משפט השלום בחיפה כי בעלים של חברת סוכני מכס לא יישא באופן אישי בחוב שנותר ליבואן, ודחה את התביעה ל"הרמת מסך" כלפי הבעלים.
בית המשפט קבע כי הנסיבות העובדתיות לא מצביעות על כך שהבעלים נקט במהלכים להתחמקות מאותו חוב ולכן דחה את התביעה.
משמעות פסק-הדין היא שנותר לחברת סוכני המכס חוב ליבואן אך בשל קשיים כלכליים ככל הנראה היבואן לא יוכל לגבות את הכספים ממנה.
עובדות המקרה וטענות הצדדים:
בשנת 2005 הגישה חברת מפץ – היבואנית, תביעה כספית כנגד חברת סוכני מכס, בגין נזק שנגרם ליבואנית עקב אובדן מטען שיועד עבורה מחו"ל בשנת 2000.
פסק הדין ניתן בשנת 2009 וחייב את חברת סוכני המכס בתשלום של כ- 143,000 ש"ח.
עקב המצב הפיננסי הקשה של חברת סוכני המכס, לא היה ניתן לגבות את הסכום שנפסק. כתוצאה מכך, היבואנית הגישה תביעה נגד הבעלים של החברה ונגד בנו שעבד בה וביקשה לבצע "הרמת מסך" ולייחס את החוב של החברה לאחד מהם.
מכיוון שהרמת מסך, בהתבסס על חוק החברות, הינה אפשרית רק כנגד בעלי מניות, ונוכח העובדה שבנו של בעל המניות עבד בחברה ולא החזיק במניות בה, התביעה כנגדו נדחתה.
ביחס לבעל המניות- היבואנית טענה כי הוא ידע והיה עליו לדעת מה קורה בחברה שבבעלותו וכי בוצעה הברחה של נכסים ממנה לבני משפחתו.
היבואנית טענה שהסיבה להפסקת פעילותה של חברת סוכני המכס הייתה התביעה שהוגשה, משום שהחברה לא הייתה שרויה בבעיות כלכליות או תזרימיות.
היבואנית טענה כי הצהרות חברת סוכני המכס לפיהן הפעילות הופסקה בשנת 2004 התגלו כלא נכונות כאשר החברה המשיכה ליהנות מהכנסות עד שנת 2007. היבואנית התמקדה בשיק שנמשך מחשבון החברה ע"ס 60,000 ש"ח לפקודת אשתו של בנו של בעל המניות בחברה, כאשר לפי הטענה מדובר בפעולת התחמקות מן התביעה.
מצדו השני של המטבע, טען בעל המניות של חברת סוכני המכס כי מצבה הכלכלי של החברה התחיל להתדרדר לפני הגשת התביעה נגדה, נוכח העובדה שבשנת 2002, החברה הפסיקה לשלם מקדמות מס הכנסה וכפי שעולה מהדוחות הכספיים של החברה לשנים 2003 ו- 2004 שמראים הפסד מעל 100,000 ש"ח. בנוסף החברה פסקה מלפעול לקראת סוף שנת 2004, רשיון סוכן המכס פג תוקפו בסוף שנת 2004 ולא חודש. בעל המניות קשר את ההידרדרות של החברה למצבו הבריאותי שהלך והחמיר באותה תקופה, כמו כןכ 50% מעובדי החברה כבר לא עבדו בה בתקופה להלן. הוא הוסיף שלא רק שלא הוברחו נכסים מהחברה אלא שהוא דאג להזרים כספים לחברה בכדי להחזיקה "בחיים", כספים שלא הוחזרו לו, את השיק שנמשך לפקודת אשתו של בנו בסך של 60,000 ש"ח הינו רק חלק מפיצויי הפיטורין שהחברה הייתה חייבת לבנו עבור 17 שנות העבודה, וכי מטעמי נוכחות השיק נרשם לפקודת אשתו של בנו, מכיוון שלבנו לא היה חשבון אחר מעבר לחשבון המשותף עם אשתו .
החלטת בית המשפט:
ביהמ"ש בחן את המסמכים, הראיות והעדויות שהוצגו בפניו, וקבע כי ליבואנית ושלמצהיר מטעמה אין שום ידיעה אישית על שום עובדה שרלבנטית להוכחת הרמת מסך ההתאגדות.
בית המשפט קיבל את טענות בעל המניות בחברה כי החברה נקלעה לקשיים לפני שהוגשה התביעה, ושהחלה בתהליכי הפסקת פעילות שניתן להדגים באמצעות ביטול מקדמות מס, סגירת תיק ניכויים במל"ל ואי חידוש רשיון כסוכנת מכס.
בקשר להכנסות שהתקבלו לקופת החברה לאחר שנת 2004 ועד לשנת 2007, קבע בית המשפט כי מדובר בעמלות ששולמו לחברה על בסיס קישוריות עם חברות אחרות ולא בגין פעילות של החברה שבוצעה לאחר סוף 2004. ביהמ"ש התבסס על עדותיו של רו"ח המבקר של החברה ועל דוחותיה הכספיים לתקופה האמורה לעיל, אשר מראים קשיי נזילות, גרעון בהון העצמי של החברה והפסדים שהסכמו בכ- 400,000 ש"ח.
בקשר לשיק שהוצא לפקודת אשתו של בנו של בעל המניות בחברה בסך של 60,000 ש"ח, רו"ח הראה שהחוב בגין הלוואת הבעלים קטן בספרי החברה בסך של כ- 66,000 ש"ח, דבר שעולה בקנה אחד עם טענתו של בעל המניות שהחברה כן שילמה כספים אלו על חשבון פיצויים לבנו.
כמו כן התברר כי במועד תשלום הפיצויים לא היה שום נושה לחברה ובספריה לא היה רשום שום חוב כלפי היבואנית והכרטסת בספריה הייתה מאוזנת. בית המשפט קבע עוד כי עובד החברה שזכאי לפיצויים הינו נושה שעדיף על פני נושים אחרים כמו היבואנית.
בית המשפט בחן גם את התמונה הכוללת תוך שלקח בחשבון את מצבו הבריאותי הקשה של בעל המניות, בנוסף לכך שהיבואנית לא ביקשה הטלת עיקולים וכנראה לא בדקה מה מצב החברה למרות שניהלה הליך לאורך עשור מאז האירוע, תקופה שבה יכולים לחול שינויים באיתנותה הפיננסית של החברה. לאור זאת, נקבע כי היבואנית לא עמדה בנטל ולא הוכיחה את תביעתה ולכן היא נדחית.
בנסיבות העניין היות ומשמעות פסק-הדין היא שהיבואנית לא תוכל לגבות את החוב, נמנע בית המשפט מלחייב אותה בהוצאות משפט בנוסף.
[ת"א (שלום חיפה) 49303-09-12, פסק-דין מיום 24.3.14, השופט אהרון שדה]