"אין אהבות שמחות", קבע המשורר הצרפתי. הקביעה הזו אולי לא לגמרי נכונה, אבל יש בה משהו: אין זוג שלא יחווה מריבה הגונה מפעם לפעם. מריבה יכולה להיות ערוץ מצויין לשיחרור אנרגיות שליליות המצטברות בתוך הקשר הזוגי ולנקות אותו. מצד שני, אם בני הזוג, או אחד מהם, לא יודעים לריב "נכון" המריבה יכולה להיות מבוא או חלק מתהליך הרסני.
מריבות בחיי בני זוג מתרחשות בנושאים רבים ומשרתות צרכים שונים של אחד מבני הזוג ולעיתים גם של שניהם. המגוון רחב וכולל מריבות קולניות וצעקניות, מריבות שקטות ומלאות כעס כבוש שאינו מתפרץ מיידית וישנן מריבות מניפולטיביות שנועדו להשיג מטרות סמויות יותר וסמויות פחות.
אלא שהמריבות אינן נשארות בטווח המרחב שבין בני הזוג לבין עצמם. פעמים רבות הן גולשות אל מעגלים רחבים יותר ומערבים את בני המשפחה המורחבת של הורי בני הזוג, האחים והאחיות ואף מעבר לכך וכמובן, אל תוך מעגל ההשפעה של המריבות נכנסים גם ילדי בני הזוג.
הילדים נשאבים, אם ירצו ואם לא, אל תוך הקלחת. הם הופכים לחלק, פאסיבי או אקטיבי, מן המריבה ומשמשים ברבות מן המריבות הטריגר שמצית כביכול את המריבה. אולם, למרבה הצער, גם אם הילדים נותרים לכאורה מחוץ למריבה, או לתוכנה של המריבה, הם עדיין בתוך תחום ההשפעה שלה והם בסופו של דבר גם הקורבנות שלה, אם בטווח המיידי ואם בטווח הארוך (כנושאי המורשת של מריבות משפחתיות).
ככלל, רצוי מאד לנהל את המריבה הרחק מחוץ לטווח הראיה או השמיעה של הילדים, כדי לצמצם ככל האפשר את ההשפעות השליליות של המריבה עליהם.
עם זאת, מריבה באופן "נכון" יכולה, כאמור, לנקות משקעים או כעסים בתוך הקשר הזוגי, אך גם ללמד את הילדים לנהל קונפליקטים בצורה נכונה, התורמת לפתרון הקונפליקטים במקום להחמירם ולהעצימם - אם בחיי היומיום שלהם ובתהליך ההתבגרות שלהם ואם כמודל לניהול ויכוחים ופתרון קונפליקטים בזוגיות העתידית שלהם-עצמם.
הסיבות למריבות יכולות רבות ומגוונות. החיים מזמנים לנו אינסוף נושאים והזדמנויות להתווכח ולריב, על רקע של חילוקי דיעות ותפיסות שונות ביחס לטווח רחב של נושאים, החל מן היחס להורים של בני הזוג, חינוך הילדים, המצב הכלכלי בבית ומצב הקריירה ועד לנושאים קטנים או קטנוניים של מי יוריד את הזבל ומי יוציא את הכלב ועוד ועוד.
אין ספק שהלחצים שמחוץ לבית הם מניע סמוי חשוב ביותר להתפרצויות של ריבים בתוך הבית. בין השאר, יכולה הסביבה הביתית, שבה מרגיש אחד מבני הזוג כח, לעומת חוסר האונים שלו במקום העבודה, לשמש מקום של פורקן ללחצים אלה - דבר שהופך את בן או בת הזוג - ולא פעם גם הילדים - לקורבן נוסף של אותם לחצים.
כדי לריב "נכון" (שכפי שכבר ציינתי, יכול אפילו לתרום לזוגיות ולחיי המשפחה), חשוב להמנע באופן מודע מכניסה לדפוסים של מריבה "שלילית", כלומר לנהל בוויכוח החדש את הוויכוח הקודם - כלומר לא להוציא (באופן מטאפורי כמובן), את הפנקס ולהתחיל להקריא את רשימת הטענות שנצברו עד לרגע המריבה החדשה. פנקסנות כזו, היא למעשה כניסה למעגל קסמים שבו לא ניתן לנהל ויכוח ענייני הנוגע לנושא המיידי, אלא התחשבנות אינסופית החוזרת על עצמה ומנציחה את הכעס, העוינות והתיסכול של שני הצדדים למריבה - ואם הילדים מקשיבים לה, מעבירה להם שיעור רע מאד לאופן שבו מנהלים ויכוח.
הדרך היעילה והנכונה לנהל מריבה היא אם כן, לא לריב את הריב הקודם ולנסות לנצח בו הפעם, או להעצים את ה"ניצחון" מהקרב המילולי האחרון. הכללים הם פשוטים (וקשים לביצוע, אכן):
זירת המריבה - ללא צופים: הויכוח או המריבה צריכים להיות מחוץ לטווח המעורבות הפאסיבית או האקטיבית של צדדים נוספים (ילדים, הורים, חברים וכו').
הקשבה אמיתית - חשוב מאד לקשיב ללא הערות ציניות, זילזול ואמירות סרקסטיות בתגובה לטענות או טיעונים של הצד השני (טוב לכל ויכוח, גם מחוץ למסגרת הזוגית) - בניסיון אמיתי להכיל את אמירותיו וניסיון כן להבין אותן, גם אם איננו מסכימים להן.
טיעונים בלי התלהמות - הטיעונים שלכם צריכים להיות באותה מידה מתוך רצון להגיע אל ההבנה והרגש של הצד השני, ללא עלבונות גלויים או סמויים, בניסיון לשכנע, אך גם מתוך הבנה שלא בהכרח תצליחו לשכנע את הצד השני. זיכרו, כל אדם בנוי באופן שונה על בסיס של עולם תרבותי, רגשי ואינטלקטואלי אחר.
ניסיון להגיע לעמק השווה. אל תנסו לנצח בכל מחיר. במקום לנצח (דבר שגם אם יקרה, עלול להיות בעל השלכות שליליות בעתיד), נסו להגיע לפשרה שבה שני הצדדים מוותרים על משהו כדי להגיע לתוצאה מוסכמת. הסכמה כזו תהיה הרבה יותר בריאה ליחסים הזוגיים ויש לה סיכוי גדול הרבה יותר להחזיק מעמד מאשר ניצחון של אחד מבני הזוג. זאת, מאחר שניצחון של אחד מבני הזוג הוא תבוסה (או מה שיכול להתפרש בעיניו כתבוסה) של צד המנוצח - שיחכה לרגע הנכון כדי לחבל ב"ניצחון" של בן-הזוג, או אף "לנקום".
מותר גם לא להסכים - המצב הרצוי הוא כמובן הסכמה, או פשרה. אבל גם חוסר הסכמה יכולה להסתיים ב"הסכמה שלא להסכים", ברוח טובה - שכן כאמור, כל אחד ואחת מאיתנו הוא עולם בפני עצמו. חשוב לפתח גם את הצד הזה בקשר הזוגי, של היכולת לקבלה הדדית של חוסר הסכמה, באופן שפרדוכסלית, אף יכול לחזק את הקשר, בגלל הרצון למצוא דרכים לשכנע בעמדה כזו או אחרת, אך גם כאן יש לעשות זאת בזהירות וללא להיטות ואובססיביות, שכן ללא הבשלות והבגרות הנדרשת, אובססיביות זו עלולה לדרדר את המצב.