תהליך היציאה מהארון הוא מסע מאתגר עבור רב הגייז (Gays). יש ליציאה מהארון מספר שלבים חיוניים, שכל אחד מהם מורכב בפני עצמו.
כפסיכותרפיסט המתמחה בטיפול בגייז ומתלבטים, אני מוצא שהשלב הראשון של היציאה מהארון היא בדרך כלל של המטופל כלפי עצמו: הקבלה העצמית כגיי היא תהליך ארוך ומורכב, שכרוך בכאב של ההשלמה עם הנטייה המינית השונה, עם היותו שונה מהמקובל, ועם ההשלמה שחייו לא יהיו כשל החברים והאחים שאיתם גדל, ובעיקר לא תואמים לציפיות של הוריו ממנו.
הומואים רבים שומרים את הסוד על נטייתם עד שלב מאוחר למדי בחייהם, ומתמודדים עם הסוד לבד. קשה לנער או לנערה המתבגרת לקבל את הנטייה המינית השונה, ולהשלים איתה. אם הנער לא יפתח את סגור ליבו ויחלוק את הסוד המעיק, הוא עלול להפנים תפיסה עצמית דמונית, מעוותת, שהיא פתח לדימוי עצמי שלילי ולקשיים חברתיים. לעיתים קרובות הקשיים יתבטאו מאוחר יותר גם בקשיים בתוך קשרים אינטימיים, ויהפכו מציאת בן זוג אתגר גדול במיוחד.
גם כאשר משלים ההומוסקסואל עם נטיותיו, תהליך שהשלמתו אורכת לעיתים חיים שלמים, הוא ניצב עדיין בפני ההחלטה האם לספר לאנשים היקרים לו, למי ומתי. הוא חושש מהדחייה שלהם, מהאכזבה והכאב שיגרום להוריו, מהלעג שיעורר בחבריו, ומהאפלייה שיסבול ממנה במקום עבודתו. גורמים אלה מעכבים רבים מהמטופלים שלי את היציאה מהארון עד כמה שיוכלו. לפעמים עד שמישהו מוציא אותם מהארון בכוח (עושה להם "אאוטינג", כפי שמקובל לכנות את הפעולה של הוצאה כפויה מהארון).
אני מעודד את המטופלים שלי לצאת מהארון לפני שאחרים יעשו להם אאוטינג. הפעולה של לקיחת ההגה של ספינת חיינו לידינו היא פעולה שמעצימה אותנו, ונותנת לנו תחושת שליטה. עם זאת, אני לא מעודד מטופלים לצאת מהארון לפני שהם מוכנים לכך בעצמם, כלומר לא לפני שעברו את השלבים הראשונים של השלמה עם נטייתם בעצמם, אחרת עלול להיות להם קשה להתמודד מול המשפחה והחברים שגם הם עוברים תהליך לא קל של השלמה עם נטייתו המינית של הבן/אח/הורה/חבר שחשבו שהכירו היטב, וכעת גילו שלא ידעו אודותיו דבר כל כך רחב היקף במשמעותו.
תהליך היציאה מהארון כולל גם תמיכה במשפחה, ולכן חשוב שיעשה רק לאחר שעיבדנו בטיפול את קבלת הנטייה על ידי המטופל עצמו. בני המשפחה הקרובים, בעיקר ההורים, עוברים מספר שלבים אופייניים בדרך להשלמה. שלבים אלו כוללים סוג של אבל, של כעס עצמי, של התפכחות מתקוות שהיו, ושל השלמה עם מציאות חדשה. אבל בסופו של התהליך ברב המקרים אותם ליויתי בהצלחה, זכיתי לראות התקרבות משמעותית בין המטופל ומשפחתו, התקרבות שלא התאפשרה לפני כן, היות והוא שמר מהיקרים לו על "מרחק בטחון" שיבטיח שסודו לא יתגלה.
ישנם מטופלים הטוענים בפניי שהם ירגישו יותר בטחון לצאת מהארון לאחר שיהיה להם בן זוג קבוע. הם מרגישים לפעמים שיהיה להם קל יותר להחשף בפני המשפחה לאחר שיהיה לצידם בן זוג תומך, שגם יאפשר להם להציג מול המשפחה תמונה אופטימית יותר של החיים כהומוסקסואל. אחרים, מעוניינים להיות הורים, ונאלצים לחשוף את סודם רק לאחר שהם מתחילים תהליך של הורות משותפת או פונדקאות, שבאופן מובן מאלצת אותם להסביר מדוע אינם יכולים לממש את חלום ההורות בדרכים המקובלות של נישואים לאישה.
למרות שמקובל לחשוב שהיציאה מהארון היא אקט חד פעמי ודי דומה אצל כולם, אני מוצא שתהליך ההכנה ליציאה מהארון דורש זמן. האקט של "לספר" הוא רק תוצר הקצה של עבודה מתמשכת הכוללת הכנה פנימית שאנחנו עושים במסגרת הטיפול. אופן החשיפה, למי מספרים, ובעיקר מתי עושים זאת, משתנה ממטופל למטופל. לדוגמא, יש מטופלים שמעדיפים לספר קודם להורה הקרוב אליהם יותר, בדרך כלל לאימם. הם מרגישים שהיא תבין יותר ותקבל אותם, בניגוד לאביהם שלא יבין. אחרים דוקא מעדיפים "לעשות נסיון" על מישהו פחות קרוב אליהם כדי לתרגל את תהליך היציאה מהארון, וללכת מהקל אל הכבד. בטיפול אני מברר עם המטופל מה הסיבות בגללן הוא מעדיף לעשות את תהליך היציאה מהארון באופן זה ולא אחר, והאם זה מהסיבות הנכונות. אנחנו לפעמים מתרגלים את התהליך ונערכים ביחד לבעיות האפשריות. תהליך היציאה, כשהוא נעשה באופן מובנה ושקול, יכול להפוך באמת ללידה מחדש, שסוללת את הדרך לחיים חדשים ומשוחררים.