עופר ושרון (השמות בדויים מטעמי שמירה על פרטיותם של המטופלים), הגיעו אליי לאחרונה ליעוץ. הם הורים צעירים שבנם הבכור יצא מהארון לאחרונה. הם נראים מצוברחים, טרודים, ועדיין מבוהלים מהגילוי. הם מספרים שאינם מצליחים לישון כבר יותר משבוע, מאז שבנם סיפר להם שהוא הומו. הבן האהוב שלהם, שלומד כרגע בבית ספר תיכון, היה תמיד קצת שונה, הם מספרים. הוא תמיד העדיף את חברתן של בנות על בנים, לא אהב לשחק כדורגל, והיה רגיש יותר מאחיו האחרים, שיצאו מחוספסים יותר ממנו. אבל למרות זאת הם לא חשבו שהוא הומו, עד היום ההוא בשבוע שעבר שהתיישב מולם בסלון ואמר את זוג המילים האלה שנצרבו בתודעתם "אני הומו". הם מרגישים שעולמם חרב עליהם מאז. הם דיברו תמיד על כך שכשימצא מתישהו בת זוג, יעשו לו חתונה גדולה. הם קיוו לנכדים ממנו ולהיות גאים במשפחה שיקים, כמו כל זוג הורים שהשקיעו בבן שלהם את הנשמה. אך בנוסף לכך, הם מרגישים שהם בכלל לא מכירים את הבן שגידלו כל השנים. "איפה היינו?" הם שואלים את עצמם, "איך לא ראינו מה קורה לו?", "האם תוכל לעזור לו לשנות את הנטייה שלו?".
זוג נוסף שהגיע אליי לא מזמן ליעוץ היו דוד וסמדר, לאחר שבנם הצעיר, שלאחרונה סיים צבא, יצא מהארון בפניהם. הם המומים, מבולבלים ולא יודעים כיצד להגיב למה שסיפר להם. "קשה לנו להאמין שהוא הומו", הם אומרים, ומתקשים אפילו לומר את המילה הזאת "הומו". "מדובר בחייל מצטיין, לוחם, גבר גבר... היו לו חברות, אז זה נראה לנו לא הגיוני שהוא פתאום בא ואומר דבר כזה. אולי הוא מדמיין, אולי זאת רק תקופה שהוא עובר... מה אתה חושב?" הם שואלים אותי. "האם כדאי להביא אותו אליך שתברר האם הוא באמת הומו?"
כמטפל המתמחה בעבודה עם הקהילה הלהט"בית, עם גייז, דו מיניים ומתלבטים, ועם בני משפחותיהם, יוצא לי לייעץ להרבה זוגות של הורים כמו עופר ושרון או דוד וסמדר. מדובר תמיד בזוגות נורמטיביים של הורים, שמזועזעים לגלות שיש להם בן הומו. הם מתלבטים אם זה אפשרי שזו רק "פאזה" חולפת, שאולי בגלל שלא הולך לו עם בנות הוא מנסה עם בנים, או שאולי הוא עבר טראומה שהוא לא גילה להם עליה. ואולי הוא פשוט מבולבל בגלל שהוא לא מוצא את הדרך שלו בחיים. הם שואלים האם יתכן שחבר "הסית" אותו, או פיתה אותו, והעביר אותו לצד השני. בעיקר הם רוצים לדעת האם יש דרך להחזיר אותו "למוטב".
אחרי ההלם הראשוני, מגיעה תקופה של שאלות קשות שההורים שואלים את עצמם. הם מאוכזבים מעצמם, על כך שהם לא ראו את זה, או שפירשו באופן לא נכון את הסימנים שכעת הם מבינים שהיו שם כל הזמן. אך יותר מכל, הם חושבים על השנים שבהם הוא התמודד לבד עם הלבטים, עם הקשיים, והם לא ראו את מצוקתו ולא היו שם לתמוך בו, ומרגישים אשמה רבה בשל כך.
השאלות הן רבות, וההתמודדות אינה קלה. למרות שקיים דמיון רב בין המקרים השונים שאני נתקל בהם בעבודתי השוטפת, אני מוצא שכל מקרה גם יחודי ושונה. לדוגמא, ישנם מצבים שהבן שיוצא מהארון שלם עם עצמו, והוא מספר להוריו על הנטייה שלו בשלב בו הוא כבר חי כגיי, אולי אפילו יש לו חבר, והוא החליט לשתף אותם באותו חלק שלם של חייו שאותו הם לא הכירו. במקרה זה, אין הרבה עבודה לעשות עם הבן עצמו, אלא בעיקר עם ההורים, שעבורם התהליך של ההשלמה מתחיל רק כעת, בפער זמן משמעותי מהבן מבחינת תהליך העיבוד הדרוש להשלמה עם הנטייה ההומוסקסואלית שלו. לעומת זאת, במקרים אחרים הבן פונה להוריו כשהוא רק מגלה את הנטייה שלו בעצמו. במקרה זה, הוא לרב מאוד מבולבל, אינו יודע מה הוא מרגיש, ולא בטוח שהוא באמת גיי. במקרה זה, שני הצדדים - ההורים והבן - זקוקים לעזרה בהתמודדות עם השאלות, ובבירור האם מדובר אכן בנטייה מינית קבועה או שמדובר במשהו שאינו סופי. לפעמים נדרש מפגש שלי עם הבן בנפרד, ולפעמים ביחד עם ההורים, כסוג של טיפול משפחתי.
החדשות הטובות הן שיש מה לעשות! ההתמודדות עם הגילוי, קשה ככל שתהיה, היא תהליך שאפשר לעבור אותו עם יעוץ נכון, והכוונה של איש מקצוע. תמיכה טיפולית בשלב זה עשויה להיות קריטית בחשיבותה הן על מנת להקל על התמודדותו של הבן שלכם, והן עבור ההתמודדות שלכם ההורים עם החדשות הלא פשוטות. אך מעל הכל חשוב לקבל הכוונה מאיש מקצוע המכיר את התחום, על מנת לא לשגות באופן התגובה שלכם כלפי הבן שלכם, טעויות שעלולות לגרום נזק בלתי הפיך ליחסים עימו בעתיד. כי אחרי הכל, הומו או לא, הוא עדיין הבן שלכם!