בעשירי לינואר, שנת 49 לפנה"ס, עמדו כוחותיו של יוליוס קיסר בצד הצפוני של נהר הרוביקון (Rubicon). הנהר שימש כגבול הטבעי בין שטחה של איטליה, לבין שטחה של גאליה-קיסאלפינה (הפרובינציה הרומית בצד הדרומי של האלפים), ולפי החלטת הסנאט הרומי, חל איסור על הולכת כוחות צבא דרומית לנהר זה.
כשהגיעו כוחותיו של קיסר אל הרוביקון, הם התמהמהו ונרתעו קמעה; חצייתו הייתה צעד נועז, שצפוי להביא לפתיחתה של מלחמת אזרחים, שתוצאותיה עלולות היו להיות הרסניות לכל אחד ואחד מהחיילים וכמובן לבני משפחותיהם. לפיכך, לאור המימד הפטאלי של המהלך הצפוי, הודיע קיסר לחייליו כי זהו המקום שבו כל אחד מהם עוד יכול להתחרט ולחזור בחזרה לגאליה. על פי המיתוס, בשלב הזה חטף חלילן צעיר, שהיה במקום, חצוצרה מידי אחד החיילים, ותקע בה תרועה מלחמתית, תוך שהוא חוצה את גשר נהר הרוביקון.
למראה ההתרחשות המפתיעה הזאת, אמר יוליוס קיסר, בין השאר, את צמד המילים הנודע הבא: "הפור נפל" או יותר נכון "הוטלה הקובייה"
Lacta Alea Est
במסגרת עיסוקי במלאכת הפרקליטות, כסנגור בתחום דיני התעבורה, אני חווה לא אחת את מה שאני מכנה בשם "דילמת הרוביקון" בזעיר-אנפין. לא אחת עומדים הצדדים (התביעה וההגנה) בנקודה כלשהי במשפט בה מתפצלת הדרך לשתיים; הדרך האחת מובילה לסיום התיק במסגרת הסדר טיעון שנערך בין ההגנה לבין התביעה המשטרתית, והשנייה בקביעת מועד לשמיעת הראיות או תאריך להמשך שמיעת הראיות.
ראוי לאפיין את "דילמת הרוביקון" ולהדגיש כי אין כוונתי לנאשמים שמתלבטים בשלב הזה, מכיוון שלדעתם ההסדר המוצע "אינו טוב מספיק" לשיטתם, כלומר מכירים בכך שחטאו, ומוכנים לקחת על עצמם אחריות, ובלבד שהמחיר העונשי שעליהם לשלם יהיה פחות כבד מהמוצע. כוונתי, אך ורק, לאותם נאשמים שמאמינים בכל נפשם ובכל מאודם בכך שהם אינם אשמים, ורוצים שאותה קובייה תוטל בכל מחיר, יהיו ההשלכות של מעשה זה באשר יהיו. צו המצפון לא מאפשר להם לנהוג אחרת.
צו המצפון האנושי הוא לעיתים חזק מכל דבר אחר; ב-1520, הכריז האפיפיור, ליאו העשירי, על התיאולוג הגרמני, מרתין לותר, כהרטיקון. לותר, קורע את המסמך בפומבי, ועל פי המיתוס אמר את המשפט הבא: "כאן אני עומד (על עקרונותיי - א.ב) כי אינני יכול אחרת". הוא נקרא להצדיק עצמו בפני הקיסר של האימפריה הרומית הקדושה, קרל החמישי, אך סירב לחזור בו, וכך באה לעולם הרפורמציה החתומה על שמו.
אותו יצר חזק, הרודף צדק, לא מאפשר לעיתים רבות לנאשמים מסוימים לנהוג אחרת (לעיתים יש לכך הצדקה ולעיתים לא), ואלה מבקשים את יומם בבית המשפט על מנת ש"יעשה צדק אפילו אם יפלו השמיים", כמאמר המוטו של הקיסר פרדיננד הראשון[1], שרצה להדגיש בפני נתיניו את השקפתו כי הצדק הוא הערך העליון במדינתו. זהו גם הערך העליון מבחינת הסוג הזה של הנאשמים, שצו מצפונם מוליך אותם. למען ההגינות והאמת יש לומר כי בעיניי זוהי למעשה התנהגות טבעית לכל אדם שנקלע למצב בו הוא חש שנגרם לו עוול. לא לחינם נולד הביטוי: Hasta la Victoria Siempre ("עד הניצחון תמיד"), בדיוק למקרים בהם הניצחון נועד למטרה צודקת בעיניי הלוחם.
בהערת אגב, אציין כי גם מקרים בהם לא מתעורר בלבי ספק כי הנאשם דבק בצדק בחפותו, תמיד צריך לקחת בחשבון מכשול אפשרי נוסף לפני היעד הנכסף, וזה הצורך להתמודד עם אחד מאותם המצבים אותם תיאר בחכמה רבה ויליאם פן, במילים הבאות: "האמת סובלת לעתים קרובות מן הלהט של מגניה יותר מאשר מן הטיעונים של מתנגדיה" (ציטוט מתוך: "מפירות הבדידות"). הדבר מחייב הערכות בהתאם, עד כמה שהדבר ניתן, לפני שהנאשם עולה לדוכן העדים במטרה למסור את גרסתו.
ועדיין, למרות כל זאת, אין זה סוד, כי לעיתים קיים פער בין השאיפה להשיג את הצדק האבסולוטי לו מצפה הנאשם, לבין סיפור הדברים מבית מדרשה של התביעה והראיות שברשותה. כסנגורים מתפקידנו להיכנס לתוך הפער הזה, בניסיון להשיג את התוצאה הטובה ביותר עבור הלקוח אותו אנחנו מייצגים. לעיתים תוך כדי ביצוע פשרות הכרחיות וכואבות, והכול במטרה למנוע מצב בו הנאשם יישא בתוצאה גרועה עוד יותר. לעיתים נשמעים בעצתנו ולעיתים זו נשללת על ידי הלקוח.
זהו בעיניי אחד האתגרים הגדולים ביותר בהם נבחן סנגור, כאשר הוא ניצב ביחד עם הנאשם "על גדת הרוביקון"; מחובתו להציג בפני הנאשם את התמונה בכללותה, את הסיכויים מול הסיכונים, שמא מתוך טעות שבראייה, ופיתוי שבמקסם, יצעד הנאשם אל התהום, בעודו חושב שהוא עולה על גשר איתן[2]. במידה והנאשם נחוש ועומד על כך שהקובייה תוטל, אז כמובן יהיה על הסנגור לצאת עימו אל המערכה בראש מורם, בדיוק כפי שעשו חייליו של יוליוס קיסר, אחרי שחצו את הרוביקון.
עו"ד אדיר בנימיני
דיני תעבורה
israel-traffic-lawyer.co.il
1) Fiat iustitia ruat coelum [פרדיננד ה-1 קיסר גרמניה - הקיסרות הרומית הקדושה (1664-1556)]
2) נאמר בהשראת דבריו של ברל כצנלסון ב"אל נמתיק את הדין" (מתוך נאום במועצת "פועלי ציון" - התאחדות ציריך, אוגוסט 1937)