מזה אלפי שנה מתנהל מאבק לשוויון זכויות בין גברים ונשים. נשים לאורך כל ההיסטוריה ניסו להיאבק על מנת לזכות במעמד שווה לזה של האבות, הבעלים והאחים שלהן. בחברות רבות ניתן לראות נשים, נערות וילדות מתמרדות מול הפטריארכיה (שלטון האב = הגבר) והדיכוי בהן הן נמצאות.
מאז העת העתיקה וימי הביניים נשים היו נתונות לשלטונם של גברים. נשים נשואות היו נחשבות לרכוש של גברים ולא היו זכאיות לרכוש השכלה, קניין או זכויות ירושה. כחלק מעידן הנאורות באירופה החלו לשנות את צורת המחשבה ולשים את האדם הפרטי במרכז, ההוגים של אותה התקופה החלו להאמין שלכל אדם באשר הוא יש זכויות המגיעות לו מעצם היותו אדם חושב וחופשי. החלו מאבקים לשחרור שחורים, יהודים ועוד מיעוטים שנרדפו עד אז.
נשים והוגים ספורים החלו תוהים בקול רם, האם נשים אינן נכללות בין בני האדם, מדוע יש תנועה גדולה הקוראת לשוויון ולזכויות נשים לא כללות בתוך המהפכה הזאת.
נשים החלו להתמרד ולדרוש את זכויותיהם להשכלה, להצביע ולהיות בעלות רכוש ועוד. נשים התאגדו יחדיו באנגליה ויזמו מאבק אלים שהתפשט לשאר אירופה בנוגע לזכות הבחירה.
ומה בישראל? עם עליית הציונים הסוציאליסטים לארץ ישראל החלו לדבר על זכויות נשים, בהתאם לאירופה, ואלו היו חדורי מוטיבציה סוציאליסטית לשוויון. ב1989 הקונגרס הציוני העניק זכות הצבעה לנשים, לפני כל פרלמנט אחר באירופה. ב1951 נחקק חוק שיווי זכויות האישה ולאחריו ב1954 חוק עבודת נשים. בשנות ה-70 צמחו בישראל ארגוני חברה אזרחית אשר ניסו לקדם יוזמות אזרחיות לשוויון ובפרט שוויון בזכויות נשים. בשנת 92' הוקמה בכנסת הוועדה לקידום מעמד האישה.
מאבק נוסף בנושא האלימות המינית נשא פרי כאשר בשת 1998 חוקק החוק למניעת הטרדה מינית. חוק אשר היה להישג לתנועה הפמיניסטית ולנשים בשוק העבודה.
למרות שלל החוקים שחוקקו בישראל נשים עדיין סובלות מאפלייה בשוק העבודה ובמרחב הפרטי, פערי השכר בין גברים לנשים באותו התפקיד עומד על 33% אחוזים. נשים חשופות לאלימות ועוני יותר מאשר גברים באותו מצב סוציו-אקונומי. שוויון זכויות בין נשים לגברים אמנם נמצא על סדר היום הנשי והפמיניסטי מזה זמן רב, ישנם הישגים אך עדיין יש עוד דרך ארוכה. ראוי כי בישראל, המתגאה בהיותה מדינה דמוקרטית, נושא השוויון המגדרי יעמוד בראש סדרי העדיפויות של הממשלה וארגוני החברה האזרחית.