עדות דתיות ופוליטיקה
לדת היה במשך דורות מעמד מכריע בחיי התושבים בארץ ישראל. המנהל הציבורי והמשפט של עדה דתית היו אוטונומיים. המציאות המודרניזטורית של החברה הישראלית ערערה את מעמדה של המסורת אצל בני המיעוטים לא פחות מאשר אצל רבים מהיהודים, בייחוד ביישובים עירוניים בהם היה חינוך תיכון וגבוה.
הסובלנות הדתית של השלטונות הישראלים והפלורליזם אמנם מיתנו את ירידת ההשפעה של הדת אך גורמים אחרים כמו שינויים במבנה כוח העבודה, גיוס לצה"ל תקשורת המונים וההשכלה המתרחבת גרמו להמשך ירדת כוחה ולמעבר של פעילות פוליטית ממסגרות דתיות ומסורתיות למסגרות מודרניות - מפלגות וארגונים.
למרות היחס הסובלני לדתות המיעוטים עדיין ישנן התנגשויות בין הדת למדינה: זכויות האישה ומונוגמיה, נישואי קטינים וחינוך חילוני ברובו הם רק חלק מהדוגמאות. עם זאת, לאחרונה חוזרת הדת ומלכדת את בני המיעוטים ומייחדת אותם מול הרוב היהודי בישראל.
המוסלמים - היו והינם העדה הגדולה ביותר בקרב המיעוט הערבי בישראל. כולם (כמעט) סונים ומלוכדים מבחינת דת. שלטונות ישראל השתדלו לגבש ולהגדיר את המסגרות המנהליות והדתיות של עדה זו ("חוק הקאדים" בשנת 61) עוד בשנת 1949 . למרות זאת, המשיכו המוסלמים לדרוש זכות ניהול עצמית של כל ענייניהם הדתיים והרוחניים. יש לזכור כל כי האסלאם הינו דת פוליטית מובהקת ללא הפרדה בין דת ומדינה, רוב המוסלמים מתגוררים בגושים מונוליתיים וכי קיימת אצלם התחושה כי למרות היותם מיעוט בישראל, הם חלק מהרוב המוסלמי במזה"ת. כל העובדות הנ"ל תורמות לתחושת הלכידות של המוסלמים.
כשכוננה מדינת ישראל עוצבה מחדש המערכת הארגונית של עדה זו. המשיכה להתקיים מערכת המשפט השרעי (משפט הלכה מוסלמי) אשר בראשה יושבים הקאדים. חלק מערביי ישראל לא היו מרוצים מחוק הקאדים שבו נקבעו הליכי מינוי של "כלי קודש" (שופטים, מטיפים, מנהיגי תפילה רשמים, גבאים וכו') שכן מינויים אלה נעשו על ידי משרד הדתות שהוא שלוחה של מדינת ישראל.
לאחר מלחמת ששת-הימים בעקבות המפגש של ערביי ישראל עם אחיהם מירושלים ומהשטחים, נתחזקה זהותם המוסלמית הפלסטינאית. זאת עקב "קבלתם" של "כלי קודש" מן השטחים או השתלמותם של ערבים ישראלים בשטחים או במצריים. "כלי קודש" אלה ייבאו לישראל לא רק בקיאות באסלאם אלא גם לאומנות ערבית פלסטינאית, לעיתים קרובות אנטי-ממשלתית ואנטי-ישראלית. אחד המבקרים הקולניים ביותר היה אחמד נאטור שדיבר תכופות נגד התערבות המדינה ומוסדותיה בענייני וקפים, הר הבית ועוד.
הנוצרים - הנוצרים נמצאים במצב של "מיעוט כפול" - מיעוט בתוך מיעוט. הם ערבים בתוך מדינת ישראל ונוצרים במזרח התיכון המוסלמי. אחוזה העירוניים ביניהם גבוה. כ-80% אחוז מהם חיים בגליל. בשנות ה-50 לנוצרים היה משקל סגולי רב יותר בפוליטיקה הישראלית מאשר למוסלמים.
ירידת כוחם היחסית מוסברת בכך הריבוי הטבעי בקרבם נמוך מאשר אצל המוסלמי ובצירוף ירושלים המזרחית לישראל. כמו כן, גדל אחוז המשכילים בקרב המוסלמים.
בשונה מבני הדתות האחרות, הנוצרים מפולגים על רקע אידיאולוגי ומחולקים לכיתות שהגדולות ביניהן הן היוונים הקתולים (33%) והיוונים האורתודוכסיים (30%).
אחדים מהבולטים ביניהם מקצינים את לאומיותם הערבית, גם משום השקפתם הפוליטית, וגם משום רצונם ב"ביטוח" בפני קבוצות אחרות במיעוט הערבי (למשל גינוי גורף של מדיניות ישראל ב-89 כלפי המוסלמים ללא כל התייחסות לפיגועים או לרצח אחיהם הנוצרים בלבנון ע"י מוסלמים).
דומה, כי לפחות חלק מהנוצרים בישראל חרדים מעליית קנאותו הפוליטית-צבאית של האסלאם בימינו ומחפשים דרכים לחזק את עצמם. מידניות המדינה הייתה ועודנה לשמר את הזכויות המיוחדות שהיו לנוצרים בימי העות'מאנים והבריטים ולקרבם לפוליטיקה הישראלית מבלי להטמיעם. זאת, על מנת להפכם למשקל-נגד למיעוט המוסלמי בישראל ולרוב המוסלמי במזה"ת.
חלק מהנוצרים נטה להתבולל בין המוסלמים ואף בחר לעצמו שמות מוסלמיים על מנת להיטמע ביניהם. אחרים בחרו בפרטיקולריזם ובהסתגרות מרצון בגטו דתי ותרבותי. רק מעטים, העדיפו להשתלב במדינת ישראל ובקונצנזוס היהודי כשהרוב מביניהם (המשכילים לפחות) נוטים להקצנה פוליטית. להקצנה זו שתי מטרות: לשמור על הפריבילגיות העדתיות שלהם ואף ולהרחיבן, ויחד עם זאת להציג את עצמם כחלק בלתי נפרד מהמיעוט הערבי בישראל(ואף במזה"ת).
היוונים האורתודוכסיים קיצוניים יותר בעמדותיהם הפוליטיות. בני עדה זו התחנכו בבי"ס פרוטסטנטיים ששמו דגש על הלאומיות הערבית שלהם יותר מאשר בי"ס קתולים. חברי העדה הערבים חשו כי עליהם להפגין קיצוניות פוליטית כיד לשמור על קשר פוליטי הדוק עם המוסלמים, שהתבטא במאבק לערביזציה של העדה. לעומתם, מייצגים היוונים הקתוליים עמדה לאומית מתונה יותר.
הדרוזים - המיעוט הפוליטי הקטן ביותר במדינת ישראל (שיש לו השפעה פוליטית). מיעוט המצטיין בסולידריות המופגנת בין בניו. מלבד רמת הגולן, הדרוזים מתרכזים בעוד 17 כפרים, רובם בגליל ושניים מהם בכרמל.
תעסוקתם דומה לשאר בני המיעוטים בהבדל אחד בולט - השירות בצה"ל, המשטרה ובשב"ס, ובלימודים.
השלטונות הקודמים בא"י לא התעניינו במיוחד במצבם של הדרוזים עד אשר בא חוק חינוך חובה של השלטון הנוכחי והשווה את מעמדם לשאר האזרחים.
בעדה הדרוזית ממשל פנימי כפול - חכמי הדת הדרוזית וראשי בתי האב. לחכמי הדת סמכות גדולה יותר.
המודרניזציה (חינוך, צבא, עבודות חוץ) הביאה להיחלשות המערכת המסורתית. מנהיגות זאת התחזקה לאחר חיקוקה של סדרת חוקים המעניקה למגזר זה מעמד רשמי של עדה בישראל ומנהל דתי עצמאי בכל הערכאות והמוסדות. ניתן לראות את ההתלכדות סביב חכמי הדת במקרה של מוצבאח חלבי (מאמר).
הדרוזים במדינת ישראל לחוצים יותר בצבת הנאמנויות מאשר הנוצרים והמוסלמים. הם יצרו קשרי שילוב חזקים עם המדינה מבלי שתיפגע תחושת הייחוד שלהם.
עם זאת, לא מעטים מתלבטים בין זהויות שונות (ישראלית, דרוזית, ערבית) ובהתאם בין שתי הנאמנויות (למדינתם או לדתם, ואולי לעמם). יש בהם המאוכזבים ממה שנראה כאפליה, באפשרויות המוצעות להם לאחר השחרור מצה"ל, לעומת המוסלמים והנוצרים שלא התגייסו והספיקו להתבסס ולהשלים את השכלתם בשנים שלא שירתו.
בין הדרוזים שבכרמל רבה יותר הנטייה לישראליות בעוד שבגליל נשמעת קולה של ערביותם של הדרוזים.
דת ופוליטיקה
דת מסוגלת להגיע לניכור רדיקלי ממצב פוליטי מסוים ולערער את יציבותו. כאשר מדובר בדתו של מיעוט, היא מסוגלת לפתח אידיאולוגיה של שמירה עצמית ע"י לכידות ושימוש בביטויי מחאה.
הדבר בלט בקרב מיעוטי ישראל לאחר התרחבות השכלתם ותחושות הקיפוח ומחסור בשוויון שאפפו אותם. הדבר בלט בכל שלושת המיעוטים הגדולים ובצורה ייחודית לכל מגזר.
באסלאם, הפוליטיזציה התגברה מאד במקביל לתהליך ההתחרדות של חלק מהם.
לדברי ד"ר פארוק מואסי, התרחקו צעירי המוסלמים מהדת בשנות החמישים והשישים. אולם בשנות השבעים והשמונים - הם חזרו לדת ואף התחרדו. היה זה חלק מתנועת התעוררות אסלאמית כללית יותר שנבעה מהצלחת המהפכה האיראנית. לחלקם, נראתה החזרה בתשובה כדרך להשתלב בחברה שרגשות אחווה שוררים בה. התהליך התגבר לאחר מלחמת ששת-הימים וגרמו לו המטיפים (ח'טיבים) מהשטחים. לצעירים הדתיים הקוראים תיגר על הממסד הדתי שלהם יש השפעה גוברת בכפריהם. בסיסי התמיכה שלהם נמצאים בשכבות החלשות והעניות: הדת מבטיחה את העולם הבא לסובלים בעולם הזה. ההתחרדות התפשטה ועברה מן המשולש לגליל וביטויה העיקרי הוא בבניית מסגדים שהפכו לרכזי היישובים (משולבים בהם מתקני ספורט, מועדונים, מרפאות וספריות). ישובים שלא מצליחים לגייס כספים לבניית כבישים או ביוב בונים מסגדים גדולים ומרהיבים - למשל אום אל פחם.
אלה ותופעות חיצוניות נוספות הן חלק מתהליך פנימי עמוק יותר שסופו עדיין לא ידוע. לעיתים פונים הצעירים לכיוונים אנטי ישראליים ומיליטנטיים כגון מקרה אוסרת אלג'יהאד (משפחת מלחמת המצווה כי יש טבעות אירוסין מתאימות) - מחתרת צבאית שנחשפה במשולש בשנת 81. ישנן דוגמאות רבות נוספות.
התפתחותה של תנועה אסלאמית גדולה, ברמות שונות של פוליטיזציה מגיעה תכופות לרדיקליזם מילוי אשר עיקרו הקמת מדינה אסלאמית בישראל.
תנועה חשובה נוספת היא "הצעירים המוסלמים" שבראשה עמד שיח' עבדאללה נימר דרויש שעמד בזמנו בראש המחתרת אוסרת אלג'יהאד. תנועה זו מקפידה לפעול במסגרת החוק לאור ניסיונה הכושל של המחתרת. נימר מגדיר את התנועה כבעלת 3 מימדים: אסלאמי, ערבי ופלסטינאי המשמשים כדם, רוח ובשר לאחדות האסלאמית.
חשוב לציין, כי בקרבתו של דרויש פועלים עוד אישים פוליטיים ברובם צעירים יותר המשמשים שכבה מובילה ביישוביהם. אחד מהם הוא איבראהים נימר חוסיין, ראש עיריית שפרעם. אחר הוא השיח' איבראהים צרצור, חבר המזכירות והדובר של התנועה האסלאמית.
התנועה אסלאמית, המשלבת דת ופוליטיקה היא תנועה מקסימליסטית בשאיפותיה ושואפת לאחד ולהנהיג את כל ערביי ישראל.
חוגים מוסלמיים חילוניים בישראל חוששים מהתגברות כוחה של התנועה האסלאמית. כוחה הוא שהיא מחזיקה ברעיונות רדיקליים ומפיצה אותם אך עושה זאת תוך שמירה על כללי המשחק הפוליטי בישראל. היא מציעה פתרון אסלאמי לתביעות הלאומיות של הערבים בישראל (ומחוצה לה). כל מי שעשה ביטוח רכב עם כולם
מבחינת הנוצרים, התחזקותה של התנועה האסלאמית הותירה אותם במצב מביך. חלקם הקצינו את עמדותיהם וחלקם השאירו פתח לדו-שיח עם המדינה ואף הזדהו עם המדינה (בעיקר בני העדות הקטנטנות).
למעמדם המיוחד של הנוצרים ולהצלחותיהם הפוליטיות תרמו לא רק הקשרים החשובים שלהם עם בני עדותיהם מחוץ לישראל, והזכויות הרבות המוקנות להם כארגון קהילתי אוטונומי, אלא גם כישרונה התמרוני של מנהיגותם. בייחוד בלט בכך ג'ורג' אל-חכים, מנהיג העדה היוונית קתולית. הוא הופיע תכופות כמנהיג כל הנוצרים בארץ והתגלה לא רק המנהיג עדתי אלא גם פוליטיקאי שביסס את פעילותו על קשריו עם הוותיקן, מעמדו הכלכלי וכושר השכנוע והארגון שלו.
לאחר הסתלקותו של אל-חכים לדמשק, ירדה השפעתם הפוליטית של הנוצרים. עם זאת לא רק רדיקליזציה מתגלה בקרב ציבור זה אלא גם כיוונים אחרים. העדה שלחה 300 מבניה לשירות בצה"ל בשנת 91' ואף זכתה לקצין בצה"ל מקרבה. החיכוכים הפנימיים בקרב הנוצרים מחלישים את השפעתם הפוליטית בישראל.
מבחינת הדרוזים, גם אם הרוב הגדול של המבוגרים ושכבת הביניים מביעים סולידיות עם המדינה, בקרב הצעירים זה לא כך. הם חשים מופלים כלכלית, וחברתית מבחינת תעסוקה, דיור, לימודים ועוד.
זאת, למרות שנדרש מהם לשרת בצה"ל. ישנם חוגים בקרבם שקוראים בתקיפות נגד גיסו לצבא וחוגים מנוגדים אשר אף מגדירים עצמם "ציוניים" התומכים בכך.
המגמה האנטי-ישראלית התבטאה גם בחשיפתן של מספר קבוצות ריגול מקרב הדרוזים בישראל. רבים מהם מביעים את מחאתם לגבי רמת החינוך במגזר או האבטלה הלוחצת אותם.
עמדתם של הדרוזים ברמת הגולן קיצוניות ומיליטנטיות הרבה יותר. הם רואים את עצמם סורים ולא ישראלים וחלקם מסרב אף לקבל תעודות זהות ישראליות. הם מביעים הזדהות עם סוריה ומסתייגים מישראל. חלק מעמדותיהם מחלחלות לתוך שאר הציבור הדרוזי.
עם זאת, מנהיגותה הדתית של העדה ממשיכה לנקוט בתמיכה במדינה ובזרועותיה.
פאונדרס