סיפורה של גרייס פיילי "שיחה עם אבי" נכתב כסיפור בתוך סיפור

סיפורה של גרייס פיילי "שיחה עם אבי" נכתב כסיפור בתוך סיפור. הסיפור החיצוני מתאר מערכת יחסים  בין אב קשיש וחולה הנוטה כנראה למות לבין בתו הרוצה לרצותו. האב מבקש מבתו שתכתוב "סיפור פשוט עוד פעם אחת." סיפור זה הוא הסיפור הפנימי של הטקסט שלכאורה נראה מופרד לגמרי מהסיפור החיצוני. הסיפור מונע על ידי אידיאולוגיה פנימית אותה מעביר המחבר המובלע. השיחה המתנהלת בין האב לבת חושפת הבדלים עקרוניים בהשקפת עולם וסובבת סביב שאלות פילוסופיות עמוקות על החיים, על ערכי המסורת, על הגורל וחופש הבחירה ועל יחסי הורים וילדים. יש קונפליקט בין מערכת הערכים של האב ששיך לדור קודם, אדם ריאליסטי, רופא שרק עובדות מדברות אליו לבין הבת ששייכת לדור של שנות ה-60 בארה"ב, דור בו האווירה חופשית, חשיבה פתוחה, יכולת לראות את העולם באור שונה. הבת מאמינה שלכל אחד מגיע הגורל הפתוח של החיים בניגוד לאביה שלא מאמין בהזדמנות שנייה. הסיפור מתאר שינוי שעובר על החברה האמריקאית מחברה שמרנית שבה כל אחד יודע את מקומו ושיש דרך "נכונה" לחיים לחברה חופשית, פתוחה, של "דור הפרחים" שבו המעמדות משתנים, הבסיס הוא לא הצלחה כלכלית ומקצועית אלא פתיחות חברתית, תחושה של חמלה כלפי החלש יותר וניסיון נועז לחיות חיים שונים.

פרי ושטנברג במאמרם "המלך במבט אירוני" מכשירים אותנו לקרוא את הטקסט בצורה יעילה יותר, קריאה עם מודעות לפערים .פרי ושטנברג טוענים כי בסיפור יש אירוניה- יש פער בין המציאות לבין מה שנאמר לנו שקיים במציאות. פער זה הוא החוסר בטקסט שאותו הקורא צריך למלא באמצעות היפותזה. הקורא בוחר בהיפותזה שסבירה יותר לפי הידע שצבר על העולם אך ההיפותזות שאנו מעלים לאורך הקריאה הן זמניות וכל מידע חדש יכול לשנותן. הפערים הם חלק מהסיפור ומשרתים את המסר שלו. פרי ושטנברג מביאים כדוגמא את סיפור דוד ובת שבע ומציינים את השאלות שעולות סביב דמותו של אוריה- האם הוא ידע שדוד שוכב עם אשתו? ודמותה של בת שבע-למה היא בחרה לעשות אמבטיה דווקא על הגג?.

בסיפור "שיחה עם אבי" יש פערים העולים לאורך כל הטקסט. הפערים שיש בטקסט הופכים את הקורא ל"מחבר מובלע". ההשלמות שהקורא עושה הופכות את הקורא למישהו שיוצק תוכן לסיפור, וכאילו "מתכתב" עם המחבר של הסיפור. הקורא הופך למחבר מובלע הוא עומד מאחורי האידיאולוגיה הפנימית המניעה את הסיפור. בסיפור זה ניתנת פרשנות ע"י הקורא למערכת היחסים בין האב לבת מפני שהיא אינה מוזכרת. כדי לגשר על הפער בטקסט הקורא צריך לתת פרשנות למערכת היחסים בין האב לבת- האם הם קרובים? האם היו בניהם מריבות במהלך השנים? בטקסט יש רמיזה בכך שהמחברת מספרת שמשפחתה ביקשה ממנה לתת לאב את זכות המילה האחרונה, מכאן ניתן להסיק כי יש בין השניים מערכת יחסים מתוחה וויכוחים לגבי השקפת עולם שהבת מנסה לגשר עליהם כעת. היא מנסה לרצות את אביה לספר לו את הסיפור כפי שהוא רוצה לשמוע אותו למרות שבעיניה סוג סיפור כפי שאביה רוצה לשמוע הוא נתעב.

הסיפור נפתח במגמה אנטי-סנטימנטאלית, הסיטואציה של אב זקן וחולה המתקשה לנשום מתוארת באופן חסר אהדה או דאגה מצד הבת. בקשתו לספר לה סיפור בפעם האחרונה "כפי שנהגת לכתוב פעם" נראה כטרחה בעיניה, היא אינה זוכרת שכתבה אי פעם סיפור שכזה ודבר זה מתבטא בכך שסיפורה הראשון נכתב במעיין זלזול, אין השקעה בסיפור או בפרטים.

הטקסט מתכתב לכל אורכו עם ידע תרבותי. בתחילת הסיפור האב מבקש מבתו שתכתוב לו סיפור על אנשים שאפשר להכיר ואז לכתוב מה קרה להם. האב נותן כדוגמא סופרים רוסיים כמו צ'כוב וטורגנייב שאצלם הסיפור תמיד מובנה, הכל מתואר בפרטי פרטים, אין מקום לקורא לדמיין,סיפור קלאסי שמתנהל כמו "הקו המוחלט בין שתי נקודות". כלומר הוא מעריך סיפורים שעלילתם ברורה וסופם חד-משמעי, סיפורים שדמויותיהם מוגדרות היטב ומצוידות ברקע ביוגראפי שבאמצעותו ניתן לנמק את מצבן בהווה. זהו סוג הספרים שהאב רגיל אליהם ואותם הוא אוהב. בסיפור הראשוני שהיא כותבת יש חסר בפרטים, היא משאירה לקורא מקום למלא את הפער לפי דמיונו. הביקורת שהוא משמיע על הסיפור שכתבה היא אולי הזדמנות אחרונה בשביל האב לפקוח את עיני בתו לאמת שלו. הבת מנסה להיענות כביכול לבקשת אביה אך ברור כי היא אינה מסוגלת לעשות זאת או אינה מוכנה לכך. האב מדובב את בתו להוסיף פרטים האב אחת משאלותיו הראשונות של האב היא האם היא נשואה? ולאחר שהבת עונה בגיחוך שבנה נולד מחוץ לנישואים האב מתעצבן ושואל "האם אף אחד בסיפורים שלך לא מתחתן?" דבר זה מראה את השוני בין הדור השמרני שלא העז לקיים יחסים לפני חתונה לבין הדור החדש הפתוח מבחינה מינית שמאפשר הולדת ילדים מחוץ לנישואים. לפני החתונה היא הולכת לספא במרכז שעושה את הרשלנות הרפואית בעולם

רונלד בארת' במאמרו "ההנאה/העונג של הטקסט" מדבר על סוגים שונים של עונג שהקורא מקבל מהטקסט. סוג אחד הוא ה- Pleasure אשר בא לידי ביטוי כאשר מערכת הציפיות שלנו ממומשות בטקסט והטקסט מתגמל אותנו בצורה של עונג. הפלז'ר משמר את הסטטוס-קוו ומצוי בעיקר בתרבות פופולרית, בה ניתן לצפות כי הגיבור תמיד יהיה עם הגיבורה והטוב תמיד ינצח. ברגע שיש חריגה מהנורמה ההנאה שלנו נפגמת.

סוג שני שעליו מדבר בארת' הוא ה-. Bliss המקום שבו הטקסט מטלטל אותנו, זה המקום שבו האידיאולוגיה או הערכים האידיאולוגים לא זוכים לאשרור מחדש. טקסט כזה מבצע פעולה של הזרה- הפיכת הטקסט לזר, יצירת ניכור בין הקורא לבין הטקסט כך שהוא אינו יכול להזדהות עם הדמויות. הטקסט צריך לערער את הקורא ולהוציא אותו מדפוס החשיבה האוטומטי.
בסיפור שהבת מספרת אנו חשים חוסר הזדהות עם דמות האם ואף סלידה ממנה. אנו לא יכולים להבין כיצד אם מעודדת את ההתמכרות של בנה ואף מצטרפת אליו. דמות האם מתוארת כאם טובה- דואגת שיהיה מיץ תפוזים חלב ודבש בבית ואהבתה לבנה מודגשת בסיפור לכן הקורא לא מסוגל להבין מדוע לא עצרה את התמכרותו של בנה. סוף הסיפור הוא טראגי, האם נשארת לבדה ולא מסוגלת לצאת ממעגל הסמים. היא עמדה לצד בנה כל חייה ואנו מצפים שכעת יעמוד הוא לצידה אך אין זה כך. היחס של הבן מערער את הקורא, מערכת הערכים שהושרשה בנו לא נותנת לנו להבין כיצד הוא יכול לנטוש את אמו שגידלה אותו ועשתה הכול למענו. האם מתמכרת לסמים כדי להיות קרובה לבנה אך בסוף זה מה שמרחיק אותו ממנה.

האם בסיפור היא לא זרה למספרת, היא שכנתה אך למרות זאת הבת מספרת את סיפורה ללא רגש חמלה כלפי האם. היא מספרת כי דיברה עימה רק מתוך שכנות טובה ומתארת ביקור בו הזכירה את ילדיה והאם פתחה בבכי "גוזל זמן". ידוע ברמיזה כי למספרת יש ילדים " אם הזכרנו אחד מילדנו שהיו סטודנטים או מאושפזים או נושרים בבית..." נשאר כאן פער- כמה ילדים יש למספרת? מדוע היו מאושפזים? האם זה שנושר בבית נחשב בעיניה כלא יוצלח? מדוע נשר? הקורא צריך להסתמך על מערכת הערכים שלו, קורא שבעיניו נשירה מהלימודים היא חמורה יחשיב את הילד כלא יוצלח ואילו קורא אחר לא יראה בכך פסול. כל קורא משתמש בהיפותזה אחרת על מנת להשלים את הפערים שנשארו בסיפור. עולה השאלה האם המספרת נכשלה כאם מפני שילדיה נשרו או היו מאושפזים? בנקודה זו יש מקבילה אל האם בסיפור שהתמכרה לסמים כדי להתחבר לבנה ובסופו של דבר נזנחה. המספרת ואביה אינם קרובים ואילו האם בסיפור ניסתה להתקרב אל בנה ולהיות כמו בני גילו. נפתחת כאן השאלה לגבי היחס בין הורה לילד, האם ההורה צריך להתחבר אל ילדו כפי שעשתה האם או שמא להיות מחנך כפי שהאב מנסה להיות גם על ערש דווי. אולי באמצעות הסיפור הבת אומרת לאב בעקיפין: אנו חלוקים בדעותינו, וכך נישאר, וזה בסדר גמור. הניסיון למחוק את החיץ הדורי אינו אפשרי בין כה וכה.

הסיפור שמספרת הבת מותאם למציאות של שנות ה-60. היא מתארת "סלון ספרותי" ביטוי נפוץ באותם שנים המתאר התכנסות של אנשים על מנת לדון בספרות ובשירה, מכך ניתן ללמוד כי צעירים אלו לא היו סתם מסוממים אלא צעירים מלומדים ומשכילים. היא משווה אותם למשורר קולרידג' ולטימותי לירי אשר היה סמל לתרבות הנגד של שנות השישים. לירי ידוע במיוחד בהיותו חסיד של התועלת הרוחנית והרפואית (בתחום הפסיכולוגיה) של הLSD. הוא טבע את הסיסמה ""tune in ,torn on ,drop out שאומרת בתרגום חופשי "הדלק, התעורר, נשור". הסיטואציה בה הבן פוגש את הבחורה שתוציא אותו מהסמים מתרחשת בסרט של אנטוניוני, במאי אשר רוצה לחשוף את "האמת החברתית" - את מצוקות האדם הפשוט, את הדלות והרעב, את חוסר השוויון החברתי . אנטויניוני שילב בסרטיו הרבה מהנושאים ה"חמים" של התקופה: מוסיקת Swing, סמים, שחרור מיני, אמנות ותעשיית האופנה.

הסיפור נגמר במילה "סוף", אין תשובה ברורה לגבי סופו של סיפור זה גם כאן הקורא צריך להעלות השערות- אולי הבן חזר לבסוף ותמך באימו או שהיא נשארה בודדה. גם האב ובתו מעלים השערות לגבי סוגיה זו וכאן נראה בבירור השוני ביניהם, האב לא נותן לאישה בסיפור הזדמנות נוספת הוא מאמין שלאדם שהדרדר לסמים אין תקווה ואילו הבת מתעקשת שלכל אדם יש תקווה. השאלה הנתונה במחלוקת בין האב לבת היא מה פירושו של סוף בחיים? האם מותר לומר על אדם בעודו בחיים, שהוא הגיע לסוף דרכו? היא מציינת שאמנם הבטיחה למשפחתה לא לריב איתו אך מצד שני היא מרגישה מחויבת לדמות בסיפורה ואינה רוצה להשאיר אותה חסרת תקווה לכן היא מציירת סוף לאישה בו היא מוצאת עבודה במרפאה-דבר שקרוב להבנתו של האב עקב כך שהיה רופא, היא אף מציינת שבחים שקיבלה האישה מהרופא שאמר "אילו רק היו לנו שלושה אנשים עם הניסיון שלך". האב מרגיש צורך לפקוח את עיניה של ביתו למציאות מפני שזו אולי ההזדמנות האחרונה שלו לעשות כך ומסיים במשפט "טרגדיה! גם את מתי תביטי לאמת בפנים?"