האם אנו בטוחים כי אנו יודעים לנהל?
האם כול מה שלמדנו באקדמיה בתחום הניהול אכן ישים בשטח?
מה קורה לנו המנהלים שאנו באים ליישם את שיטות הניהול הנלמדות הלכה למעשה?
האם באמת האקדמיה ציידה אותנו בכול הכלים?
ומה קורה עם מנהלים שלא באו מהאקדמיה ואכן מצליחים בניהולם.שאלות אלה בוודאי מעסיקות רבים מהמנהלים בישראל ובעולם כולו. לפעמים אני נתקל במנהלים בארגונים שנמצאים בדילמה משמעותית לגבי שיטת הניהול שלהם בחברה או בארגון.
למעשה אפשר לחלק את הניהול למספר גורמים בשטח האחד הוא התחום הנלמד באקדמיה קרי הבנת סטטיסטיקות, הבנת מספרי הניהול, דרך הניהול וכול אותם דברים הנלמדים באקדמיה ואשר צריכים להכין את המנהל לקראת החיים האמתיים קרי ניהול חברה בפועל.
אך כמו שאנו מכירים ו-כ-יועץ עסקי, מנהל, ויזם עסקי רב השנים והניסיון מה שלומדים באקדמיה הוא לא בהכרח ישים בפועל.
בפרט היום שהשוק העסקי רועש וגודש, האקלים הכלכלי הפכפך, התחרות בשיאה וההיצע גבוה מאין נשוא, כוח האדם יותר טובעני וער לזכויותיו, האם כול מה שנלמד אכן עובד בשטח. לדעתי לא!
הבסיס של כול מנהל טוב לא חייב להיות מנת המשכל שלו, תואר אקדמאי, או מומחיות טכנית. הבסיס שלו חייב להיות האנושיות שלו, הדברים שיוצאים לו מן הבטן, הדברים שלהם אנו רגילים לקרוא "אינטואיציה" הכותרת שאומרת "אינטליגנציה רגשית".
מנהל שאין לו את התכונות האלה לעולם לא יוכל להגיע לרמת ניהול והנעת עובדים למצוינות והצלחה שתקדם את הארגון אותו הוא מנהל. "אינטליגנציה" רגשית יש בכוחה להזיז דברים, לדבר אם העובדים בגובה העיניים, לרתום ולהוביל תהליכים גם קשים, לעבור תקופות קשות וזאת רק בזכות אותה "אינטליגנציה" אישית אותה לא למדנו באקדמיה אך היא קטליזטור "ענק" להצלחה של ניהול.
כ-יועץ עסקי אני מגלה כי יותר ויותר חברות מגלות כי עידוד הכישורים של אינטליגנציה רגשית הינה רכיב חיוני לכול פילוסופיה של ניהול ארגוני. התחרות האמתית היא לא כיצד אתה מנהל את שיווק המוצר או השירות שלך, הצורך האמתי הוא כיצד אתה רותם את האנשים שלך למשימה של שיווק המוצר שלך שהוא המטרה הסופית בארגון.
ככול שחברות הולכות ומתכווצות כתוצאה מהאקלים העסקי, מהמיתון, ומההאטה בצמיחה, האנשים שנשארים בחברות נעשים אחראים וגלויים יותר. יכולת ניהול כמו רגשות, התמודדות טובה ואנושית במפגשים, עבודת צוות והובלה מנהיגותית מתוך השווה ולא מהנעלה נחשבות הרבה יותר מאשר אי פעם.
ככול שעולם העסקים משתנה, הרגש, האמפטיה, האינטואיציה תופסות את מקומם של הקור, הדיסטנס, ה-אני זה אני ואתה זה אתה!
מנהלים רבים שלמדו כי השכלה וכישורים טכניים הם הכרטיס הקבוע להצלחה, חשים היום בעולם האכזרי והבלתי מתפשר איך דרך החשיבה השונה נוחתת עליהם כרעם ביום בהיר. הם מבינים כי ההצלחה היא יותר מהצטיינות אינטלקטואלית או עצמה טכנית.
היכולת לשרוד היום ניהולית ויותר נכון לשגשג בשוק העסקים הרותח ומבעבע. איכות פנימית של המנהל כמו גמישות, יוזמה, אופטימיות, הכנסת רגש, טיפוח והקשבה לאינטואיציה היא הדרך הנכונה לנהל ולפעול בתחום הניהול להצלחת העסק או הארגון.
רבים הם המנהלים הפועלים גם מתוך אינטואיציה וקבלה שונה של דברים, לא מזמן היינו עדים לראיון חושפני עם הבעלים של כול רכוש המדינה הגברת שרי אריסון שבו היא הביאה את התחושות שלה המתקבלות באופן עצמאי ופנימי. היו מאתנו שצחקו ופחדו מדבריה וזאת לאור גובה חשיבותה למשק הישראלי, אך הלכה למעשה הראייה שלה היא הראייה הנכונה לעולם העסקים היום ומחר. גם מנהלים אחרים שאומנם (קורסים היום) התחברו לעולם הרגש והאינטואיציה בקבלת ההחלטות שלהם וזו דווקא דוגמא רעה למה שיכול לקרות במידה ופועלים או חושבים אחרת, אבל כמו כול דבר בחיים צריך לקחת כול דבר בפרופורציה ראויה מבלי לדבוק אך ורק בדרך אחת.
מחקר חדש בארצות הברית שערך ד"ר תומס אכנבך מוכיח כי ככול שיותר אנשים עוברים מבחני IQ ומבריקים בהם כך האינטליגנציה הרגשית שלהם הולכת ופוחתת. זו גם הסיבה שמחקרים הראו שלילדים בעלי IQ גבוהה הם בודדין ומדוכאים יותר, נרגזים ופרועים, עצבנים ומודעים יותר לדאגות, אימפולסיביים, אגרסיביים, וזאת בגלל הרעה מתמשכת באינטליגנציה הרגשית שלהם שנבעה מתוך הקדמה והמדיה ההרסנית וחותכת שספגו מהסביבה. הרוך והעדנה שאפיינו את הדורות הקודמים הלך ונעלם והכול נהפך לקר, נוקשה ותובעני.
לסיכום: כ-יועץ עסקי המלווה מגוון של עסקים וחברות במשק בארץ ובחו"ל\ ובתוקף היותי גם יזם ומנהל חברות אשר הכניס רוח אנושית לתחום הניהול. אני מקנה למנהלים איתם אני עובד את הצורך בחשיבה אמוציונלית (המנוגדת לחלוטין בתורת הניהול) אך מי שיודע לעשות את המפריד ולחבר חשיבה אמוציונלית בארגון ומחוצה לו הנובע קודם כול מאינטליגנציה רגשית תוך הבנה שלהיות איש עסקים או לנהל עסקים חייב שיהיה לך "עור של פיל" אני מרגיש שאני מצליח להביא ארגונים וחברות להצלחה שונה לחלוטין ממה שהורגלו בעבר.