חלק לא מבוטל מאנשי תנועת ההתיישבות העובדת ומהוגי הרעיון ההתיישבותי החלוצי חששו שמא אין בצורת החיים החדשה פוטנציאל חליפי, הם חפשו וחפצו למעיין השלמה רוחנית מעבר ליישום סיסמאות האידיאולוגיה של הפרחת השממה, העבודה ועמל הכפיים ויצירת יהודי חדש - נקי משאריות הגולה. הם שאפו ללא פחות מאופציה רוחנית שעוצמתה תשתווה לזו שהציעה ההוויה היהודית הקודמת, זו המסורתית, זו שזנחו והתנכרו לה, ועל שום מה? ובכלל, שאלו הספקנים, מדוע יש צורך כמעט אידיאלי אוטופי לפסול מסורת ששמרה על העם ועל זהותו כמעט 2000 שנות גלות, באופן כל כך נחרץ משל הייתה מסורת זאת נלוזה ונפסלת. זעירא, (2002).
זעירא טוען כי במקום המתח הרוחני - דתי של העבר, האידיאל החלוצי החדש היה דל מאוד מבחינה רוחנית (שלא לומר ריק רוחני) והציע את ההצטמצמות במעגל העשייה היומיומית ובמקומה של האחריות המוחלטת של האדם כלפי בורא עולם, הציעה ההוויה החדשה את המרות החברתית. האינדיבידואל (הפרט) חוסל אל מול הקולקטיב (הכלל) וזו הייתה בכייה לדורות כמעט בכל תחומי החיים השיתופיים, זו החברתית וכל מה שמסביבה: "הילד הוא של הקיבוץ", "איסור הלינה המשפחתית", ואפילו הביטוי שבמהותו נשמע כחזון חברתי אולטימטיבי, אך באותה הנשימה הינו די מפוקפק לעיתים: "כל אחד עובד לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו". כל מי שגדל ברוח הדברים יכול להעיד ולהדגיש כמה "בטלנים" הצמיחה אמירה לא מציאותית זו, כמה טרוניות של אנשי עבודה ואידיאליסטים אמיתיים עלו ובצדק בצל דרך חיי שותפות חסרת פשרות וחסרת גמישות זו. אך הקולקטיב ההתיישבותי לא הקשיב ולא הפנים, אפילו הדחיק, חיי החברה הפכו להיות מהות הכול, היו שטענו כי חיי חברה אפילו שיתופית כדוגמת ההתיישבות העובדת שאינם נשלטים על - ידי בסיס רוחני כלשהו אשר ביכולתו לתת טעם והגיון לפאר המעשה, עלולים להפוך, בשל הניתוק מהצינור השופע חיות, ממקור טרנסצנדנטי, ליחסים של '"אדישות נפשית איומה". בדיעבד מסתבר כי אלה שגרסו כך והיו לא פעם בבחינת מוכיחים בשער, ראה זה פלא, הם "הוקעו" על ידי חבריהם ואף נרדפו ונודו מבחינה חברתית, דווקא בחברה הפלורליסטית דמוקרטית הקיבוצית שאסרה על סתימת פיות, אך בתוכה מידת הסבלנות והסובלנות לאחר, לשונה, למתנגד ולזה שמעז לשאול שאלות ועוד דורש לקבל תשובות, כלפי אלה מידת הסבלנות הקולקטיבית שאפה לאפס מוחלט.
דווקא אותם אנשים שלא פחדו להעיר על מנת להאיר, מסתבר בדיעבד, בחלוף השנים כי צדקו ועוד איך צדקו. לו רק אז היה נשמע קולם, לו רק אז היה רצון אמיתי וכנה לקבל ולהוביל מהלך אמיץ ומתחייב של שינוי בחיי הקולקטיב בהתאמה לרוח התקופה ולשינויים החברתיים שהיו כורח הזמן, כי אז החברה הקיבוצית אולי הייתה מצליחה להשתנות ומתאימה עצמה למציאות המשתנה והמתהווה בחברה הישראלית ובעצם בעולם כולו ותנועת ההתיישבות העובדת, המפוארת, שזכויותיה רבות מספור לחברה בארץ ישראל ובעם היושב בציון, כפי הנראה הייתה עדיין מתקיימת, משגשגת וממשיכה להוביל ולהוות מודל חברתי ישראלי וגם עולמי, מושא לחיקוי. זעירא נשען במחקרו על התבטאויות שונות בדיונים ציבוריים, על מאמרים ויומנים אישיים מתקופות שונות לאורך ההיסטוריה הציונית, וחושף לא מעט פקפוקים, סתירות וקרעים נפשיים פנימיים, שליוו את חיי העשייה היומיומיים של רבים מן החלוצים- ההוגים ואבות ההתיישבות, אנשי רוח לפי טבעם, אשר ניתקו עצמם כמעט בכוח ואף בכורח מחיים קודמים של הוויה יהודית- מסורתית, ולעתים המשיכו להתגעגע בסתר לבּם אל טעם החג ואל האווירה המיוחדת של חיי משפחתם היהודית (שנמחקה אצל חלקם בשואה שעברה על יהדות אירופה על ידי הנאצים ועושי דברם. י,ש) שנשאו בזיכרונם מבית אבא. זעירא, (1998). הדילמה המרכזית שמעלה זעירא מתוך הדיון אינה נוגעת ממש לדור הראשונים, לאותם חלוצים שנשאו עמם בתרמיליהם את סמלי הערך המסורתיים מבית אבא למרות שמרדו בהם, אלא יותר לדור השני והשלישי, הצעירים, אלה שאמורים היו לשאת את הלפיד בהמשך, להיות דור ההמשך לעשייה ההתיישבותית, דור שהתחנך באופן 'ספונטני כביכול, בתוך ההוויה החדשה ושנולד לתוך מציאות זאת מבלי שנתוודע לשום מציאות חלופית, ובחינת אלטרנטיבות כלשהן, כלומר בטבע הפתוח, נוער שגודל וחונך אל תוך מערכת אידיאליים סבוכה (לטוב ולרע) מבלי שתהיה לנוער זה יכולת שליטה או אמירה כלשהן בחייו, בקשר ישיר עם האדמה ובתוך חיי עבודה.
האם נקלטה היצירה התרבותית החדשה אצל מי שנולד וחונך כך לתוכה וספג את ערכיה החדשים? האם יצרו דור הראשונים מסורת תרבותית- יהודית חליפית מספיק מוצקה וחזקה? כזאת שיהיה ביכולתה להחליף את המסורת התרבותית היהודית "הישנה" שעמדה במבחן הזמן? האם הצליחו אנשי תנועת העבודה להעביר את התרבות החדשה הלאה אל בניהם ואל בני בניהם? מסתבר כי התשובה לשאלה זו אליבא דה זעירא אינה מעודדת כלל וכלל. למרות שפעמוני השבר צלצלו כבר מאמצע שנות ה - 80, (ואולי אף מוקדם יותר) ובישרו בעצם את המציאות החדשה המתהווה, הרי שהקריסה הכלכלית - חברתית - אידיאולוגית (בסדר הכרונולוגי שכתבתי זאת) החלה להתממש מיד עם קריסת ברה"מ לשעבר ואולי ללא קשר לעיתוי ההיסטורי. חזון המפעל ההתיישבותי ששאף לבנות חברה אחרת, חברה ייחודית, קרס. ההתיישבות העובדת הפכה להתיישבות אובדת, גם מבחינה רעיונית וגם מבחינה כלכלית וחברתית, היא ירדה אל שולי העשייה ההיסטורית בישראל העכשווית. הערכים התרבותיים - חברתיים שהציעה הלכו והתעמעמו בעיקר בקרבה, תנועת הנוער השומר הצעיר, אחת מהסמלים המפוארים של ההתיישבות העובדת נעלמה לחלוטין מהנוף, מפלגת מפ"ם ההיסטורית נעלמה גם היא מהנוף, 'תורת' העבודה העברית הפכה לעבודה עברית אך על ידי יגע כפיהם וזיעתם של פועלים ערבים בתחילה ויותר מאוחר על ידי עבודת פועלים זרים.
חזון התרבות החליפית שביקש לבצע לא פחות מ'תיקון עולם' ו'תיקון אדם' נעלם לחלוטין מהנוף הארצי (בהיבט הזה למעשה הוא אף פעם לא היה שם ממש) ומהנוף ההתיישבותי. אפשר להוסיף בצער רב שגם מנוף ההיסטוריה היהודית (פחות ממאה אחת שלמה), והיה הוא כפסיק ב - 5000 אלפי שנות היסטוריה יהודית בקירוב. העבודה של זעירא חושפת את האמת ללא כל ניסיון להסתתר מאחורי אמירות או תירוצים מתחסדים, זעירא חוקר וחושף לעומק את הסיבות לנפילה ולקריסה החברתית והאידיאולוגית שעברה על כל מפעל ההתיישבות העובדת. זעירא מצביע על ציר הזמן המדויק לטעות ההיסטורית של הזנחת העבר היהודי העשיר.
לדעת זעירא תחילתו של הסדק, שהוביל לשבר, שהוביל בסופו לקרע בהתיישבות העובדת נעוץ בזניחתה המוחלטת של המסורת היהודית וכל שלל הטעויות שקרו לחברה זאת בהמשך הינם תולדה של אידיאולוגיה לא מתפשרת, ומשום כך זה כנראה עונשה = "היעלמותה" הטוטאלית. עבודת המחקר של זעירא הפכה לספר "קרועים אנו" שהפך לסיפור הצלחה. ולא בכדי.