קאנט שנדרש לסוגיה זאת טען שכישלונות אלה (הניסיונות לתיאודיציה) הינם תוצאה של אי היכולת של התבונה האנושית, או מוגבלותה של התבונה האנושית בפענוח כוונות האל, אין בזה ראיה נגד קיומו של סדר מוסרי מוכוון מלמעלה ומכאן הוא גרס כי אין כל סתירה בהמשגה זאת.
למעשה תיאודיציה בהקשר זה הוא הניסיון להגן על חכמתו של האל מפני אותה קובלנה שהתבונה או אם תרצו התבונה המעשית מעלה כנגדו (כנגד האל),באשר לכל מה שאינו תכליתי בעולם, מושג זה נקרא "ההגנה על התכלית האלוהית", למרות שהסוגיה שעומדת כאן למבחן היא יומרתה או יוהרתה של תבונתנו שטועה בהערכת מגבלותיה. אמנם אין זו המטרה הכי טובה, אך ניתן להתיר אותה עד כמה שהאדם, בבחינת יש תבוני (בלי להביא בחשבון את אותה יוהרה), זכאי ואף צריך לבחון את כל הטענות ואת כל הדוקטרינות החולקות לו כבוד קודם שהוא מכפיף את עצמו להן, כדי שהכבוד הזה יהיה אמיתי, טהור ולא שקרי ולמראית עין.
כדי לספק הצדקה שכזו, צריך מי שמתיימר להיות פרקליטו של האלוהים להוכיח אחת משלוש הטענות: שמה שעל פי השיפוט שלנו כבני אנוש הוא בלתי תכליתי, לאמתו של דבר הוא ממש אינו כזה; או שאם הוא אכן בלתי תכליתי, אין לראות בו מעשה מכוון אלא תוצאה בלתי נמנעת של טבע הדברים; או שלכל הפחות אין לייחס אותו לבורא כל הדברים אלא לאותן כוחות הפועלים בעולם ושעליהן או בהם אפשר לתלות "אשמה", כלומר בני אנוש (או ישויות רוחניות גבוהות יותר, טובות או רעות).
אם כך מדוע נכשלים כל הניסיונות שלנו לתיאודיציה?
קנט למעשה עושה רדוקציה של כל הבעיות שהועלו כאן ומותח למעשה קו ברור של מה שניתן לחקור ולהבין ולבין מה שלא. ההתקרבות לתשובות נעשית על ידי ההבנה של מה ניתן לדעת והוא בטווח הבינה האנושית – התבונה המעשית, ומה שלא ניתן לדעת, הוא כל מה שקשור לכוחות הבריאה, לכוחות השמימיים.
יש שלושה סוגים של מה שהוא בלתי תכליתי בעולם וניתן להעמידו כנגד חכמתו של הבורא:
א. הבלתי מושגי לחלוטין, כלומר דבר מה שהחכמה אינה יכולה לראות בו לא תכלית ולא אמצעי אבל בכל זאת כמהה לו ומשתוקקת אליו.
ב. הבלתי מושג באופן מותנה, לאמור, מה שאמנם לא יכול להתקיים כתכלית יחד עם חכמתו של הרצון, אבל יכול לעשות זאת כאמצעי.
הדבר הראשון הוא הבלתי תכליתי בהיבט המוסרי, לדוגמא התקיימות הרוע עצמו (החטא, העוון, הפשע); הדבר השני הוא הבלתי תכליתי הגשמי בהווייתו, הפיזי, למשל הרעה (המכאוב). אבל יש גם תכליתיות ביחס אשר קיים בין הרוע המוסרי, אם זה כבר הופיע ואי אפשר או לא ראוי למנוע אותו, ובין הרעה עצמה- כלומר, הקשר בין הרוע בבחינת עבירה ובין הרעה והכאבים הכרוכים בעונשים. לגבי התכליתיות הזאת ניתן לשאול אם כל אחד בעולם מקבל את מה שמגיע לו. לפיכך, אפשר להעלות על הדעת סוג שלישי של הבלתי תכליתי, שהוא:
ג. העדר התאמה או היעדר מידתיות בין העבירות המתקיימות בעולם לבין העונשים לעבירות אלה המתקיימים בעולם או אף חמור מכך או בלתי נתפס בעליל והלקוח מקינת איוב הקובל ומשטח טענותיו בפני האל, משל מוחה כנגד חכמתו של הבורא, הכיצד "רשע וטוב לו צדיק ורע לו".
את הטענות הללו ניתן להעלות כנגד שלושה מאפיינים של בורא העולם, שגם הם, מין הסתם, שלושה במספר:
דבר ראשון, קדושתו של מחולל העולם, יוצר העולם או בבחינת מחוקק (בורא) עולם, שאינה עולה בקנה אחד עם הרוע המוסרי שמתקיים בעולם.
דבר שני, טוּבו האין סופי של האל מחולל העולם, בבחינת שליט (משמֵּר), שאינו מתיישב או עולה בקנה אחד עם אינספור הרעות והמכאובים שחוות הישויות התבוניות של העולם (הסתירה שהזכרנו).
דבר שלישי, צדקתו של מחולל העולם, בבחינת ה - שופט, בהשוואה לליקוי היסודי בעולם, המתגלה לכאורה בהעדר התאמה בין העבירות שמבצעים המושחתים ובין הפטור מעונש שממנו הם נהנים (רשע וטוב לו או היעדר מידתיות בפשע מול העונש, החטא ועונשו).
את המענה לשלושת הקִטרוגים / טענות הללו יש להציג אפוא תוך התייחסות לשלושת סוגי הבלתי תכליתי הנזכרים למעלה, ולבחון את תוקפם של אלה כנגדם.
א. בנוגע לקובלנה נגד קדושתו של הרצון האלוהי, המבוססת על הרוע המוסרי המשחית את העולם, כלומר את יצירתו של האל, ההצדקה הראשונה היא כדלקמן, ומכאן ניתן לפרש את כישלונם של כל הניסיונות שלנו כבני אנוש לתיאודיציה:
1. הבלתי תכליתי מכל וכל, פירושו בעינינו הפרה של החוקים הטהורים של תבונתנו, ואולם ככזה הוא איננו קיים כלל, ובעצם אין מדובר אלא רק בהפרה של חכמת האדם.
חכמת האל שופטת על פי כללים שונים, לא אנושיים כהמשגה של כוח עליון שאין אנו בנויים בתובנה האנושית המוגבלת לפרשה או להבין אותה, אלו מושגים או תובנות על אנושיות אחרות לגמרי, שאיננו יכולים להשיג או להמשיג; ומה שנראה לנו אולי בצדק מסוים פסול או מגונה ביחס לתבונה המעשית שלנו ולקביעותיה, יכול בכל זאת - ביחס לתכליתיות האלוהית ולחכמה העליונה - להיות דווקא האמצעי ההולם הצודק ביותר והטוב ביותר הן בשירות רווחתנו הפרטית והן בשירות הטוּב העליון של העולם.
דרכיו של הכוח העליון על פי קאנט, אינן דרכינו ואנחנו טועים כל אימת שאנחנו שופטים את מה שמהווה חוק רק ביחס לבני האדם בחיים האלה כחוק באופן כללי ולפיכך אף חושבים שמה שנראה לנו כבלתי תכליתי מנקודת השקפתנו על הדברים, שהיא נקודת מבט נחותה כל כך ביחס לכוחות הבריאה, הוא כזה גם מנקודת המבט העליונה. אין צורך להפריך את האפולוגיה הזאת, שבה ההצדקה גרועה מהקובלנה, ואפשר בהחלט להותירה לתחושת התיעוב של כל אדם שיש לו רגש מוסרי, ולו המועט ביותר.
קאנט עושה רדוקציה של כל הבעיות שהוזכרו ומותח למעשה קו ברור של מה שניתן לחקור ולהבין לבין מה שלא, ההתקרבות לתשובות נעשית על ידי הבנה של מה ניתן ומה לא ניתן לדעת, וגם אם התשובה של קאנט קצת מאכזבת ומרחיקה מאיתנו את האפשרות שנוכל אי פעם לענות על כל השאלות המטאפיזיות, הרי שאנו בהחלט יכולים להתנחם בכך. בעצם ניתנה בידינו היכולת לחקור ולדעת די הרבה על העולם, על אף הבחנות אלו.
ובכן מה תהיה אם כך ההשלכה של כישלונות אלו מול האל על שאלת התקווה לעתיד?
באשר לשאלת התקווה לעתיד התשובה נעוצה בהבנתנו את מוגבלות התבונה האנושית ביחס לתבונה העל אנושית, מתוך כך הרי שהדוגמא הממחישה ביותר לתקווה ולצפייה לעתיד טוב יותר היא סיפורו של איוב.
ומדוע אני מביא כאן סיפורו של איוב וכיצד הוא קשור לשאלת התקווה?
סיפורו של איוב מובא על ידי כמייצג וממחיש את התיאודיציה בהקשר של הפרט ובמה דברים אמורים?, גם הוא (איוב), מקונן בפני בורא עולם ובפני עצמו על אי צדקתו של האל ועל חוסר הצדק שקיים בעולם בבחינת מדוע זה צדיק ורע לו, רשע וטוב לו.
הרי במקרה של איוב האיש לא חטא במאומה ואיש לא יכול היה גם לא מקרב משפחתו וחבריו ומכריו לנקוב ולו בשמה של עבירה אחת שאיש זה עשה ובכל זאת נפלו עליו כל הרעות שבעולם במטרה לנסותו.
למרות כל זאת וגם אל מול חנפנותם של רעיו ובהאשימם את האל בחוסר הצדק שתקף את איוב,
הרי שאיוב דבק באמונתו באלוהיו ואף גוער בכל רעיו על שהם מעיזים בכלל לטעון כנגד האל, גם במצבים הקשים ביותר ובמבחנים הקשים בהם נבחן איוב אין הוא מאבד שני יסודות חשובים לצורך ההמחשה של ענייננו, את האמונה באלוהיו בידיעה שהאל שופט בדרכיו משפט צדק שאין ביכולת תבונתו (של איוב) לטעון כנגד משפט אלוהיו וכן את התקווה לעתיד חייו.
ובאמת סוף הסיפור אכן מאשש את אמונתו ואת תקוותו של איוב. אלוהים חולק כבוד לאיוב ופורש את תבונתו הטמירה ואת חכמת בריאתו אל מול איוב ומאפשר לו "להציץ" אל צידה היפה של הבריאה, מקום שם תכליות הניתנות לתפיסת האדם מאירות את חוכמתו של הבורא ואת השגחתו המיטיבה. אבל הוא גם מאפשר לאיוב לראות ויותר מכך להבין את הפן מעורר היראה של בריאתו, אלוהים גם מונה באוזניו את תוצרי עוצמתו ובהם גם דברים מזיקים ומחרידים לכאורה וגם את אלה שאינם לכאורה. כל אחד מן הדברים הללו נראה אומנם כאילו נוצר מתוך תכלית בשביל עצמו ובשביל המין שלו, אך בעיני אחרים שלא מודעים לנסתרות הצדק האלוהי הדברים נראים הרסנים, בלתי תכליתיים ומנוגדים לתבנית כללית שנערכה בחכמה ומתוך טוב, ועם זאת, אלוהים מוכיח לאיוב את הסדר והשימור של השלם, אלה מעידים על בורא עולם חכם, אף שבה בעת דרכיו בהכרח נשארות נסתרות מעינינו (מעיני התבונה האנושית), גם בסדר הפיזי ויותר מכך בזיקה של הסדר הזה לסדר המוסרי.
ואילו איוב שלכל אורך הדרך החזיק באמונתו באלוהיו על אף כל הרעות שתקפו אותו ועוד בטרם היה בידו להיווכח בצדקת האל שבה האמין ללא צל צילו של ספק "עד אגווע לא אסיר תמתי ממני", הוכיח בדרכו שאין הוא מבסס את המוסריות שלו על אמונה, אלא את האמונה על המוסריות, רק במקרה כזה האמונה, חלשה ככל שתהיה, היא טהורה ואמיתית, כלומר אמונה כזאת שעליה אפשר לייסד דת, אך דת כזאת של אורך חיים טוב ולא דת של תחינות וטענות.
משל איוב ממחיש לענייננו את עיסוקה של התיאודיצאה יותר בעניין האמונה מאשר במדע ומתוך האותנטיות שבהקשר לנושא מאמרי, העיקר באמונה אינו להתפלפל אלא להיות כן וישר דרך כדוגמת איוב בנוגע למגבלות התבונה של בני אנוש, התבונה האנושית, התבונה המעשית ולהיות גלוי לב ולא לסלף בדברינו את מחשבותינו, תהיה כוונתנו חסודה ככל שתהיה.
ראוי לציין שמכל הקשיים ליישב בין מהלכם של מאורעות העולם ובין אלוהותו של הבורא, הנוקב ביותר הוא הרושם שאין בהם תמיד, צדק רצוף ברור וחד משמעי, אם קורה (אמנם לעיתים רחוקות) שנבל מרושע, ובייחוד אלים, איננו מתחמק מעונש בעולם, אזי הצופה או הקורא האדיש בדרך כלל שמח וחש שהתפייס עם השמיים, שום תכליתיות של הטבע לא תפעים אותו כך ולא תגרום לו לראות בה את יד האלוהים כביכול, מדוע? משום שיד האלוהים במקרה זה היא מוסרית, (הצדק נעשה), ומן הסוג שאנחנו יכולים לראות בעולם לעיתים רחוקות בלבד.
לאיוב על דרך המשל נתנה האפשרות לחזות בתבונתו של אלוהים ובצדקת מעשיו שאנו כבני אנוש לא נחשף כנראה לאמיתות אלה, לפחות כל זמן שאנו בצד השני של שערי גן עדן ואילו איוב התמזל מזלו להיחשף אליהן מחד ואף להתבונן בהם ב"משקפיים שממיות" ולהבינן אחרת מאידך.
קאנט מסכם איפה את הסוגיה של התבונה המעשית על דרך היותו "סנגור של כוונות האל" וטוען שעלינו כבני אנוש להבין את מגבלותינו ואת מגבלות תבונתנו ביחס להבנת תבונת אלוהים ולהאמין בצדקת החלטותיו או מעשיו גם אם אין אנו מבינים אותם באופן מיידי, אך אל מול זה גדלה ההבנה שלנו בתחומים אחרים ואנו יודעים ומבינים די הרבה וזהו הסמן של קאנט להמשך קיומינו ועתידנו (תרצו זאת התקווה והנאורות).
קנט כאמור עושה רדוקציה של מכלול הבעיות שהועלו כאן ומותח למעשה קו ברור של מה שניתן לחקור ולהבין לבין מה שלא ניתן להבין, אך אין בהן דבר החוסם בפנינו את התקווה לנאורות או לעתיד אלא להיפך, ההתקרבות לתשובות ולהתפתחות היא אפשרית והיא נעשית על ידי הבנה של מה ניתן ומה לא ניתן לדעת, וגם אם התשובה של קאנט קצת מאכזבת ומרחיקה מאיתנו את האפשרות שנוכל אי פעם לענות על כל השאלות המטאפיזיות, הרי שאנו יכולים כאמור להתנחם בכך שבעצם ניתן בידנו לדעת די הרבה על העולם והסובב אותנו, על אף הבחנות אלו וכאן התקווה לעתיד, אם תרצו ממש כנמשל לסיפורו של איוב, או כדברי חכמים שאמרו כי הכול למעשה כתוב וחתום אך למרות זאת הרשות נתונה.
הערה
מובאה שמצאתי לנכון לצטטה ולא קשורה לנושא המאמר או שאולי קשורה אך בקשר רופף משהו, והדברים המובאים הם בשם אומרם בלבד.
בעיתות מאוחרות יותר בהיסטוריה היו דעות של פילוסופים שונים לכאן ולכאן באשר לדמותו של קאנט ולשאלה/סוגיה האם קאנט האמין באלוהים וככזה פיתח את התזה שלו ביחס לתבונתנו המוגבלת אל מול תבונת האלוהים או שקאנט היה אתיאיסט בכל רמח אבריו ושסע גידיו? היו אף אסכולות ש "גיירו" את קאנט ולמולם אסכולות שסימנו את קאנט כאנטישמי .
והנה דברים שאמר על קאנט בהקשר זה פרופסור ישעיהו ליבוביץ: "קאנט היה למעשה אנטישמי ...מה שוודאי בשביל קאנט זה הצו המוסרי, זה בשבילו הוודאות. ולכן הוא מגיע לאידיאה של האלוהות כגארנט של המוסר, כערב למוסר, זאת אומרת זה אלוהים אינסטרומנטלי. קאנט ודאי לא האמין באלוהים, אבל הוא האמין באידיאה של אלוהות: בכך שהאדם מוכרח לחשוב על אלוהים, לא בגלל שיש אלוהים אלא מאחר שיש מוסר והמוסר הזה הוא ודאי, אז מקור הוודאות הזאת זה אלוהים, זאת אומרת אידיאה של אלוהים. האידיאה של האלוהים זה המקור לוודאות של ההכרה המוסרית. לפי דעתי זו תפיסה אתיאיסטית מובהקת", סוף ציטוט. פרופסור ליבוביץ, ישעיהו. ופרופסור רביצקי, אבי. (2006).