המחיר שהוצהר נמוך מדי? על דחיית תביעת יבואן משקאות אלכוהוליים נגד רשות המכס

עו"ד גיל נדל, עו"ד עומר וגנר

בימים אלה, נדחתה תביעה של יבואן משקאות אלכוהוליים נגד רשות המכס, במחלוקת שעסקה בשאלת אמיתות המחיר שהוצהר על ידי היבואן, בעת יבוא המשקאות.

כידוע, משקאות אלכוהוליים הם טובין עתירי מס (מכס, מס קניה ומע"מ), כאשר חלק ניכר מן המס מוטל באחוזים משווי המשקאות, ולכן קיימת חשיבות רבה לשאלה מה ייחשב כמחיר המשקה לעניין מסי יבוא.

עובדות המקרה:

חברת מרקיורי ייבאה לישראל משקאות אלכוהוליים שנרכשו על ידה, לפי טענתה, מספק באיי הבתולה.

בשנת 2007, בעקבות חקירה שנערכה ברשות המכס תוך שיתוף פעולה עם שלטונות המכס באוקראינה, דרשה רשות המכס מן החברה גרעון מסי יבוא בסך כולל של 4.9 מיליון ש"ח, והחברה שילמה אגב מחאה סכום נוסף של כ-135,000 ש"ח.

לטענת המכס, אותם משקאות אלכוהוליים יוצרו באוקראינה ונמכרו לספק בקפריסין שמכר אותם לחברת מרקיורי, אך נשלחו ישירות מאוקראינה לישראל, וכלל לא נמכרו על ידי ספק מאיי הבתולה.

עוד לטענת המכס, המחיר ביבוא שהוצהר על ידי מרקיורי היה נמוך מן המחיר שהוצהר על ידי היצרן באוקראינה בעת היצוא, מה גם שמרקיורי הצהירה כי רכשה בתנאי CIF (בהם היצואן מסדיר את ההובלה והביטוח) בעוד היצרן באוקראינה הצהיר כי מדובר במשלוח בתנאי FCA, בו היבואן מסדיר את ההובלה והביטוח.

בעניין התשלומים ששולמו ביתר, ביקשה המדינה לדחות את התביעה על הסף בשל התיישנות, מאחר והתביעה הוגשה לאחר יותר מ-3 חודשים מיום התשלום, בניגוד לסעיף 154 לפקודת המכס.

לטענת חברת מרקיורי, המחיר שהוצהר על ידה ביבוא היה מחיר העסקה האמיתי, ולכן, דרשה את ביטול הגרעון ואת השבת המסים ששולמו ביתר.

פסק-הדין:

בעניין ההתיישנות, קיבל בית המשפט את טענת המדינה וחזר על הלכות קודמות לפיהן לא ניתן להאריך את תקופת ההתיישנות לפי סעיף 154 לפקודת המכס, ולכן, דחה את תביעת ההשבה.

בעניין הגרעון, קבע בית המשפט כי נטל ההוכחה בתביעה זו מוטל על מרקיורי, אשר חייבת להוכיח כי המחיר שהוצהר על ידה ביבוא הוא המחיר האמיתי. לגופו של עניין, קבע בית המשפט כי הראיות שהציגה רשות המכס בעניין המסמכים שהתקבלו מאוקראינה מערערים את גרסת מרקיורי, בין היתר משום שהמחיר שהוצהר על ידי היצואן היה גבוה מן המחיר שהוצהר על ידי מרקיורי, וכמו כן היה קיים שוני בתנאי העסקה (CIF לעומת FCA), ולכן, קבע כי מרקיורי לא עמדה בנטל ההוכחה, ודחה את תביעתה גם בעניין הגרעון, תוך חיובה בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 50,000 ש"ח.

(ת.א. (מחוזי חיפה) 1189-07 מרקיורי מ.ג סחר והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל, פסק-דין מיום 25.7.11, השופט קיסרי. שמות ב"כ הצדדים לא צוינו).

סיכום ומסקנות:

בעניין ההתיישנות

לפי סעיף 154 לפקודת המכס, יבואן חייב להגיש לבית המשפט תביעה בתוך שלושה חודשים מיום תשלום מיסי היבוא במחאה, אחרת תביעתו תתיישן, ואף אם בית המשפט יקבל את עמדתו כי מסי היבוא נגבו ממנו ללא הצדקה - תביעתו תיכשל והכסף לא יושב לו. מדובר בתקופת התיישנות קצרה מאד שאין לה אח ורע בחוקי המס השונים.

מאחורי סעיף 154 לפקודת המכס לא קיים היגיון רב. סעיף זה מעודד יבואנים לרוץ לבתי המשפט ולהגיש תביעות נגד המכס אף אם הם מצויים במשא ומתן ובנסיונות להסדיר את המחלוקת מחוץ לכותלי בית המשפט. לכן, הושמעה על ידי בתי המשפט השונים קריאה לתקן סעיף זה, וטוב יעשה המחוקק אם יישמע לקריאה זו.

בעניין נטל ההוכחה

למרות שבמקרה זה המדינה היא שהוציאה דרישת גרעון ליבואן, כך שלמעשה המדינה היא "התובעת", קובעת פקודת המכס כי בבית המשפט יתהפך נטל ההוכחה, והיבואן, הוא התובע, יצטרך להוכיח כי הגרעון הוצא שלא כדין.

הרעיון מאחורי "הקלה" זו לטובת המדינה נעוץ בעיקרו בכך שהעובדות ידועות יותר ליבואן מאשר לרשות המכס, ועל כן מן הראוי שהיבואן יהיה זה שנושא בנטל ההוכחה.

אלא שסעיף זה בפקודת המכס מקדם את הדיון רק במעט, שכן הסעיף אינו קובע כמה רחוק צריך ללכת היבואן בהוכחותיו. יוכל היבואן לטעון כי די בכך שהוא יציג חשבונות ספק אותנטיים ומסמכים נוספים הרלוונטיים לעניין התוספות למחיר העסקה, כגון מסמכים לגבי עלות אריזתם של הטובין, הובלתם וכיו"ב, הסכמים עם הספק, והצעות מחיר וחשבוניות של ספקים אחרים בגין טובין זהים. אם רשות המכס תרצה להפריך ראיות אלו ולהביא ראיות נגדיות למחיר – נטל ההוכחה באותן ראיות נגדיות יעבור אליה.

הד לדברים אלו אנו מוצאים בהחלטת בית משפט השלום ברמלה בבש"א בת.א. 1846/05 מיום 13.12.06 (היבואן יוצג על ידי משרדו של הח"מ, עו"ד גיל נדל) הקובעת כך:

"בשלב זה אני קובעת כי סדר הבאת הראיות יהיה "ברגיל", קרי, המבקשות יביאו את ראיותיהן כדי להוכיח את טענותיהן, ונטל ההוכחה על המבקשות; יחד עם זאת אומר כי אין זה מן הנמנע כי בסוף ההליך, אם יעלה בידי המבקשות להוכיח את טענותיהן העובדתיות לענין עלות הטובין, ובית המשפט ישתכנע בדבר 'אמיתות' ערך הטובין וכי המסמכים קבילים נכונים ואמינים, הרי שנטל הראיה יעבור אל המשיבה, כדרכם של נטלים שעברו מצד למשנהו על פי הראיות שיובאו".

כלומר, כאשר הסברו של היבואן למחיר הוא הגיוני וסביר, יעבור הכדור למגרשה של רשות המכס.

במקרה זה, קבע בית המשפט כי היבואן לא עמד בנטל זה ולא הצליח להעביר את הכדור למגרשה של רשות המכס. על פי פסק-הדין, הובא לעדות רק מנהל היבואן, שהעיד כי רכש את הסחורה במחיר שהוצהר. יתכן שאם היבואן היה מביא לעדות נציג של הספק הזר ממנו, לפי הטענה, רכש את הסחורה, ואותו נציג היה מאמת את גרסת היבואן, תוצאת פסק-הדין הייתה משתנה.