מדינה בחובות – האם "ישרא-בלופ" בדרך "לישרא-חוב" ?
בנק ישראל פרסם היום נתון של כ- 250 מיליארד שקל, אשר משקף את היקף המשכנתאות של משקי הבית לבנקים.
תוסיפו לזה את חובות הטייקונים המגיעים לעוד 120 מיליארד ותקבלו משהוא כמו 370 מיליארד שקל –אשר לשם פשוט נגדיר אותו כמיליארד שקל לכול יום בשנה.לכול זה יש להוסיף את חובות האזרחים בחשבונות האישיים, מה שנהוג לקרוא לו אוברדראפט ואת חובות המגזר העסקי ואת חובות המדינה וקיבלת "ישראחוב".
הלוואות ומינוף אכן נדרשים על מנת להקדים רכישה של נכס, בית או מגרש או פעילות עסקית, אולם ברגע שחברות או משקי בית לוקחים חובות על מנת להחזיק את השוטף, כלומר על מנת לממן את הפעילויות השוטפות, אזי מהר מאוד תקלע הפירמה לקשיים.
זאת ועוד, חברות אשר לקחו הלוואות על בסיס תרחישים, אשר עם השנים התבררו כאופטימיים מדי ולעיתים אף חסרי שחר, נאלצות כעת להחסיר את ההלוואות מהונם העצמי או חלילה מגיעות לחדלות פירעון.
האם זו גזרת גורל ? האם לא הגיע הזמן להגביל את נפח האשראי ? האם לא נכון להגביל את היקף המינוף של החברות ?
אומנם קיים משחק עדין בין הצמיחה במשק, כמות הכסף, גובה הריבית והיקף האשראי, אולם נראה שהליכה מדודה ואיטית לכיוון יתר הזהירות, רק ברכה תביא בסופו של דבר למשק ומגזר הפרטי.
טוב יעשו הבנקים אם יקטינו את מסגרות האשראי (שגם ככה רובו לא מנוצל), ידרשו יתר בטחונות ויורידו את המינוף לטייקונים, אשר רמת הסיכון אצל חלקן לא נמוכה.
בנוסף יש לשנות את הגישה המקובלת כיום למגזר הפרטי, אשר נאלץ להתבזות כול פעם מחדש בבואו לקחת הלוואה ומנגד מגזר הטייקונים מתכבד בתנאים מופלגים ומקבל הלוואות עד פי 10 מהונו העצמי.
טוב יעשו האוצר, בנק ישראל והבנקים ביחד עם הרשות לניירות ערך, אם יגדירו מחדש כללי התנהלות מחודשים אשר יציבו יתר מגבלות על הכסף שלנו וידאגו שכספי החסכונות וקרנות ההשתלמות שלנו לא ילכו לריק גם במחיר של האטת הצמיחה והשגשוג הרגעי לטובת הביטחון הכלכלי בטווח הארוך.