שינוי שיטת המשטר היא גולת הכותרת של המחאה החברתית - יורי גנקין
מדיסוף שבוע עורכים מובילי המחאה החברתית הפגנות בכל רחבי הארץ. מעפולה וחיפהבצפון ועד באר שבע בדרום. השלטים אותם נושאים המפגינים עמם לאורך כל הדרךמדברים על דיור, על חינוך ועל בריאות אך הדבר החשוב ביותר הוא לא הפיכתה שלמדינת ישראל למדינת רווחה (משום שגם בתרחיש כזה יהיה מעמד הביניים הראשוןלשאת בנטל) כי אם שינוי שיטת הממשל שהפכה לבעיה החמורה ביותר בישראל.
בחודש האחרון שמענו אינספור פעמים את צירוף המילים "דיור בר השגה" , קרידיור שייבנה על קרקע מסובסדת ויופנה לזוגות צעירים אשר יוכלו לרכוש אתהדירות במחיר מופחת. חשוב לזכור כי דירות כאלו כבר נמצאות בשוק אך הן אינןמוצעות ואינן משווקות לאוכלוסיה שזקוקה להן כמו אוויר לנשימה, ההפך הואהנכון. הדירות הללו כפי שדווח למשל ב-YNET לפני מספר שבועות משווקות למגזרהדתי שמיוצג בכנסת ישראל על ידי ש"ס ויהדות התורה. הציבור החילוני שבימיםכתיקונם נושא בנטל המיסים הכבד ממילא יוצא גם כאן עם ידו על התחתונה.
אז למה זה קורה? התשובה ברורה – שיטת הממשל הקלוקלת שמלווה אותנו מזה 63שנים. שיטת ממשל שהופכת את עיקרון האחריותיות (Accountability) של נציגיהציבור כלפי שולחיהם להמלצה בלבד.
תחשבו על זה, כשאתם בוחרים במפלגה זו או אחרת סביר להניח כי אתם עושיםזאת בגלל המנהיגים שנמצאים בצמרת הרשימה של אותה המפלגה (נשאיר בצד אתהצבעות המחאה הלא פחות שכיחות בימינו). בבחירות האחרונות למשל הסלוגן המנצחשל קדימה בשבועיים האחרונים שלפני יום הבחירות היה "או ציפי – או ביבי" –אף אחד לא דיבר על עתניאל שנלר, שלמה מולה או אחרים. כך נוצר מצב שכל אותםחברי הכנסת הלא מוכרים לציבור עושים את דרכם למשכן המחוקקים על גבי העגלהשנקראת ראש המפלגה וכל עוד מקומם ברשימה מובטח באופן יחסי הרי שאין להם כלתמריץ לייצג נאמנה את האנשים שבחרו בהם – כי בפועל לא ניתן להעמיד אותם"לדין פרלמנטרי" כפי שלמשל מאפשרת השיטה האמריקאית.
במדינה שבה נערכות בחירות כל שנתיים וחצי בממוצע לא ניתן לממש שוםתוכנית לטווח ארוך – תוכניות חומש שיהפכו את ישראל למדינה מתוקנת עם חינוךממדרגה ראשונה, עם מערכת בריאות שתהפוך את הסיאוב הבירוקרטי לנחלת העברוכמובן שגם עם פתרונות דיור ותעסוקה שיהפכו את חייהם של האזרחים הישראליםלטובים יותר. הרבה יותר קשה ואפילו בלתי אפשרי ליישם את כל הפתרונות הללוכשכל ממשלה חיה למעשה על זמן שאול.
בל נשכח כי ההסכמים הקואליצוניים ושיטת הממשל הנוכחית מחייבים את ראשהממשלה למנות את חברי הכנסת הבכירים במפלגות השותפות לקואליציה למשרותמינסטריאליות בכירות כאשר הקשר בין התחום לבין האדם המנהל את המשרד – מקריבהחלט. וגם זה במקרה הטוב. עמיר פרץ הוא כמובן הדוגמה הבולטת ביותר שלהשנים האחרונות אבל הוא בוודאי לא הדוגמה היחידה. איך שלא תסתכלו על זה –אין מנוס ממינויים של שרים שאינם חברי כנסת – שרים שלא יהיו תלויים במאזןכוחות פוליטי זה או אחר. בה בעת גם ראש הממשלה חייב לדעת כי מהרגע בו נבחרלתפקיד – ניתנת לו רשת ביטחון של ארבע שנים לבצע את תפקידו (אלא אם נפל פגםשל ממש בכהונתו). זוהי הדרך היחידה לפתרון.
כולי תקווה שמובילי המחאה מרוטשילד, מכיכר המדינה, מבאר שבע ומחדרהישכילו לנצל את המוממנטום ולהפנים את העובדה ששינוי סדר העדיפויות הואהכרח שלא תקף אך ורק בנוגע לממשלה כי אם גם מבחינתם – הדבר החשוב ביותר הואשינוי שיטת הממשל – כאן ועכשיו.
לפוסטים נוספים - היכנסו לבלוג שלי - ריאל פוליטיק - הבלוג של יורי גנקין