נוער בסיכון והצורך במיסוד מנהלת לאומית לטיפול בסוגיה חברתית זו

נוער בסיכון -הגדרה

 הניסיון המצטבר של שנים די רבות במחקר תיאורטי לצד התעסקות מעשית במסגרות שונות עם נוער בסיכון  'כפתה' עלי התמודדות  עם בעיה זו כמעט מכל זווית אפשרית וסיפקה בידי מספר לא מועט של תובנות.  רוב רובם של נערים אלו איתם שהיתי היו בעלי אינטליגנציה גבוהה מאוד, גם יחסית לבני נוער רגילים, הפניה של נוער זה אל מחוץ למסגרת החברתית/נורמטיבית נכפתה עליהם על ידי החברה הישראלית (ואינני מתיימר לחפש אשמים אלא רק להציע פתרונות), נוער זה פנה לעולם חוץ מסגרתי על פי רוב לאחר שהמסגרת הבית ספרית סגרה שעריה בפניהם, ומאחר שלא נמצאה בעבורם מסגרת חליפית מסיבות שונות הם נפלטו אל הרחוב חסר המסגרת והגבולות, מציאות רדיקלית שכזאת מקרבת את הנוער הזה לעולם הפשע והאובדנות בצעדי ענק, זהו נוער שמציאות החיים לא העירה להם פניה מעולם, אלה הם בני  נוער טובים שבמשך כל חייהם, מאז עמדו על דעתם חוו וידעו רק מחסור: מחסור חומרי, מחסור גשמי, מחסור רגשי.  התמונה ה -  כמעט אולטימטיבית העולה בהקשר של ההגדרה 'נוער בסיכון' היא "נוער עברייני", תמונה שהיא כשלעצמה הכללה לא אובייקטיבית, לו נוער זה היה מקבל את הדחיפה והסיוע הרגשי והמסגרתי התומך ובנסיבות אחרות ובתנאים אחרים, כמו מסגרת חינוכית תומכת, דאגה סוציאלית, משפחה תומכת וסביבה חברתית טובה, יכול היה להגיע להישגים בלתי רגילים כמעט בכל תחום ואף לסיים את לימודי התיכון בהצטיינות ולאחר שירות צבאי או לאומי  להמשיך ולהתפתח באופן אישי.  (ש.גיורא שוהם  1985 ). פאן אחר במחקר בו עסקתי והסוקר בני נוער מנותקים שניתנה להם הזדמנות נוספת במסגרת תומכת ודואגת רק מחזק ומתקף את הגישה הזאת.

מאמר זה הינו חלק מעבודת מחקר לדוקטורט אותה ביצעתי ואשר בו אני עוסק רק בשאלת המאפיינים ומהיכן בעצם הכול מתחיל וכן מה הם הצעדים הדחופים הניתנים וחייבים לעניות דעתי להתבצע.

 קצת נתונים "יבשים" וממדי התופעה:

מספרם המשוער של הילדים הנמצאים במצבי סיכון בישראל:

על פי הלמ"ס שנתון אחרון, חיים כיום בישראל כ - 2.5 מיליון ילדים ובני נוער, המהווים 34% מכלל האוכלוסייה.  חלקם של הילדים העניים (לפי הגדרת העוני של המוסד לביטוח לאומי), עלה מ-22% ב-1988 ל-27% ב-תחילת 2001, ומגיע לכשליש כיום. שיעור העוני באוכלוסייה הלא-יהודית (המגזר הערבי במיוחד) גבוה פי שלושה מאשר באוכלוסייה היהודית.

 כ-מיליון ילדים בישראל חיים מתחת לקו העוני על פי האומדנים האחרונים (וגם אם הנתונים מעט שבלונים וחוטאים בדיוקם למציאות, הרי שאנו בהחלט בבעיה). רמת ההשתכרות במשפחות בהן גדלים ילדים עניים היא מתחת לחציון ההכנסה הממוצעת במשק כלומר, משפחות המתקיימות מהכנסה של מתחת לכ-3,800 ש"ח לחודש (שזה פחות משכר מינימום למשפחות בהם מפרנס יחיד ללא השלמות ביטוחיות). עוני מתבטא לא רק בפרמטר אחד, לעוני גרורות רבות: עוני מייצר  רעב, עוני מייצר הזנחה רפואית, עוני מייצר הזנחה משפחתית אשר חייה הופכים למסכת של חיי הישרדות יומיומיים. ילדים מוזנחים ממשפחות כאלה הינם תחילתה של כל הסאגה, (אם כי ישנם מקרים מעטים אומנם של נוער המגיע מהמעמד הגבוה למצב של סיכון ולחבורות הרחוב).  נערים אלו מחפשים מזור למצבם בשוטטות הנובעת מתוך חוסר בפעילות בשעות אחר הצהריים, בהיעדר מסגרת בחופשות, תוך סיכון שבמציאות כזאת ובהיעדר טיפול חליפי הם יימצאו מהר מאוד ללא השגחה מספקת. משמעות העוני בעבור אותם ילדים ובני נוער הינה גם מחסור בחוגים ובאמצעי גירוי בסיסיים, מחסור בביגוד נאות, חיים בתנאים סניטאריים ירודים, ללא אמצעי חימום או קירור על פי תנאי מזג האוויר, ומחסור בציוד בסיסי לבית הספר (זאת במידה ועדיין לא נשרו ממסגרת בית ספרית).

מספר הילדים ובני הנוער בסיכון אשר מוכרים לשירותי הרווחה כנזקקי טיפול  מכלל הנוער בסיכון (לא כולם ידועים ומטופלים והסיבות לכך רבות) בשנת 2009 הגיע ל-500 אלף, רובם ילדים בסיכון להתעללות, להזנחה ולהידרדרות לשולי החברה. ועדה בראשות פרופ' הלל שמידט, דיקן בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, שמונתה עוד בשלהי הקדנציה של ממשלת שרון השנייה, הגישה חוות דעת בשנת 2005, ולפיה כ-350 אלף ילדים ובני נוער בישראל נמצאים בסכנה להידרדרות מידית לשולי החברה, אלא אם כן תפנה המדינה השקעה מתאימה לטיפול בהם.

מבין אוכלוסיות הילדים הנמצאות בסיכון סימנה  הוועדה במסקנותיה את העובדה שבקרב ילדים ובני נוער המשתייכים למיעוטים ( ערבים, בדווים, חרדים, עולים מאתיופיה ומחבר העמים ) עולה השכיחות למצבי סיכון אפילו עוד יותר מאשר בקבוצות אחרות. עוד מצאה הוועדה שבני נוער רבים מטופלים באופן בלתי סדיר במסגרות הפועלות ללא תיאום ביניהן (ראו חלק ממסקנות מחקרי  על הקמת מנהלת ממלכתית / לאומית משותפת ורחבת סמכויות לניהול ולטיפול בבעיה). הוועדה המליצה על מנגנונים מפוקחים ומפוכחים להבטחת הרצף הטיפולי (רווחה, חינוך, משטרה - כגורם תומך ומחנך לא כגורם הרתעה, גורמי צבא ושירות לאומי, אנשי חינוך ומדריכים ועוד)  ועל הקצאה ראויה של משאבים לטיפול בילדים ובבני נוער במצבי סיכון. 

על אף ההבטחה להקצות כ-100 מיליון שקל לטובת טיפול בילדים ובני נוער בסיכון, ועל אף שנמצא כסף בקרן לילדים בסיכון של המוסד לביטוח הלאומי, טרם הוקצו הכספים לפרויקטים ולעמותות השונות המטפלות בילדים ובבני נוער במצבי סיכון. (אם בזמן עריכת המחקר נעשו צעדים אלו, הרי שאני מברך על כך ומתנצל בפני הגורמים שהוזכרו).

 מצבי הסיכון, נקודת התחלתם היא בילדות המוקדמת.                                                                                                   

עיגון זכויות הילד במדינה - כיצד שומרת המדינה על זכויות הילדים החיים בה?

חוק-יסוד:  כבוד האדם וחירותו(משנת 1992) מצהיר על ההכרה בערך האדם, על קדושת חייו, על זכותו לחופש המושתתת על עקרונות שמירה על החיים, הגוף, כבוד האדם והקניין.

למרות חוק יסוד זה ובנוסף לו, נדרשה המדינה להצהיר על חוק המעגן את זכויות הילד,  בשל הצורך להקפיד ולהקדיש תשומת לב ייחודית לצרכיהם של ילדים.

זאת, מכיוון שאם אלה האמונים על שלום הילדים פוגעים בהם, נדרשת החברה להציע מענה הולם המונע מהילדים מצבי סיכון וסכנה. (לדוגמה, מבין הילדים שנפלו קורבנות לתקיפה מינית, 25%  הם נפגעי גילוי עריות). בשנת 1989 חתמה ישראל על אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד.

כבר בשנת 1990 חתמו כל חברי הכנסת על הצהרת זכויות הילד, פגיעה בזכויות אלו מייצרת או מאיצה את תחילתה של התופעה החברתית - נוער בסיכון. על פי הצהרה זו, זכותו של כל ילד במדינה:

1. לקבל הזדמנות לגדול ולהתפתח גופנית, מוסרית, רוחנית, נפשית, רגשית, שכלית וחברתית באופן בריא ותקין בתנאים של חירות וכבוד.

2. לגדול בבית הוריו ולקבל בו הזנה, חינוך, הגנה, אהבה והבנה. ילד לא ייפרד מהוריו אלא בנסיבות יוצאות מהכלל. זכותו של כל ילד לקבל תחליף-בית מתאים, שיהא דומה עד כמה שניתן לבית הורים תקין, תוך כדי שמירת קשר עם משפחתו הטבעית.

3. לקבל משעת לידתו או בסמוך לה שם ונתינות.

4. לקבל חינוך חינם בהיקף ובאיכות מרביים מגיל הגן ועד לסיום לימודיו התיכוניים, בדרך שתתאים ליכולתו, לכישוריו, ולמיצוי מלא של הפוטנציאל הטמון בו.

5. לקבל הגנה מלאה ויעילה מפני כל צורה של הזנחה, ניצול, התעללות, התאכזרות, או השפלה – גופנית או נפשית- בבית הוריו או מחוצה לו.

6. להיות מוגן מפני: ניצול לא הוגן במסחר, בפרסום, ביחסים כלכליים. הוא לא יועסק בתעסוקה העלולה לפגוע בבריאותו, בחינוכו או בהתפתחותו התקינה.

7. לקבל טיפול רפואי שכלי ונפשי בעת הצורך ומוקדם, ככל האפשר, במטרה למנוע מחלה, נכות, או כל התפתחות בלתי תקינה.

8. כל ילד הסובל מנכות, ממחלה או מליקוי כלשהו, זכאי לקבל את החינוך והטיפול המתאימים שיבטיחו את מיצוי יכולתו וכישוריו, בשאיפה לשילובו המלא בחברה.

9. לקבל עדיפות בטיפול, בהגנה ובהצלה בעתות אסון וחירום. 

10. ליהנות מהתייחסות מיוחדת של מערכת המשפט ואכיפת החוק, כולל: ייצוג נאות והגנה משפטית בכל דיון משפטי הנוגע לו. מתן קדימות לעקרון טובת הילד בדיונים משפטיים, מעבר שיקולים ואינטרסים אחרים. קבלת טיפול מקצועי ואי חשיפה לחקירה משטרתית ולעדות משפטית במקרים של פגיעה בו ועבירה נגד גופו או רכושו.

11. ילד, הגם אם עבר על החוק זכאי להתחשבות מיוחדת בגילו ובמצבו, לפטור מאחריות פלילית עד הגיל הקבוע בחוק (12) ולטיפול מתאים ומיוחד, כולל ההפרדה ממבוגרים עבריינים כאשר חלה עליו אחריות פלילית.

 אני רק מוצא לנכון להדגיש כי כל הזכויות המפורטות לעיל מתייחסות לכל הילדים בישראל, ללא יוצא מן הכלל וללא כל הבדל או אפליה מטעמים של גזע ,דת, מין, גיל, מוצא, אמונה או כל טעם אחר כלשהו, או במילים אחרות לכל הקבוצות המרכיבות את המרקם העדין והשברירי של החברה בישראל. ולמרות מגילת הזכויות האמורה להבטיח ולעגן את הזכויות המובטחות לילדי ישראל בתיקוף חקיקתי, קיימים, לצערי, פערים כה רבים בכל התחומים עד כדי לזעזע את כל אמות הסיפים. בין כוונת המחוקק ועד ליישום החוק במציאות החיים, ב שטח. ללא הקצאת המשאבים אותם הזכרתי, ללא אכיפת החוק, ללא הגבלת פרקי הזמן השונים בהם סביר להמתין לטיפול, וללא הקמת מנהלת בה ייטלו חלק וישותפו נציגים מקצועיים מכל המזרים ושתחת אחריותה הדברים יאוגדו, תתפתח תורה אחידה ו "יתחילו לזוז",  ממשיכה בינתיים לצמוח אוכלוסייה שגדלה והולכת של ילדים בישראל, לסבול ממצבי סיכון,  מעיוות הדין, מחוסר טיפול והשגחה, ומהיעדר מענה לסבלם.

מה בעצם מייצר הפער בין החוק למצב בשטח?

בשנת 2006 הוגשו למעלה מ-10,000 תלונות בגין חשד לפגיעה פיסית, מינית או נפשית בילדים (נתון סטטיסטי "המועצה לשלום הילד, 2007).

אולם, ההערכה היא שמספר המתלוננים מייצג פחות מ-15% מכלל הנפגעים. אמנם, התופעה של התעללות בילדים רווחת בכל שכבות האוכלוסייה, בכל רמות ההשכלה וההכנסה, אך משפחות מרקע סוציו -  אקונומי נמוך חשופות יותר לשירותים ציבוריים ולכן נחשפים בקרבן יותר מקרים. לפי הערכות המצויות בספרות המקצועית, מקובל להניח כי בשל אופי התופעה וקשר השתיקה סביבה, קיימים בין 10-3 מקרים שאינם מדווחים על כל מקרה מדווח. ניתן, אם כן, להניח, שהיקף התופעה מגיע למימדים של קרוב ל 70 אלף ילדים הסובלים מהתעללות לסוגיה השונים.

במחקר שנערך בישראל ב-1994 ובדק בדגימה אקראית מעל לאלף מבוגרים, המגיעים לטיפולי בריאות שגרתיים אצל רופא המשפחה בקהילה, נשאלו המטופלים על היסטוריה של פגיעה מינית בילדות. 25% מן הנשאלים דיווחו על התעללות מינית בילדותם. 45% מהפוגעים היו מוכרים לקרבנות, ורק 45% מהנשאלים שיתפו אדם כלשהו באירוע הפגיעה.

הסיבות לקשר השתיקה הן רבות ומגוונות. ילדים ובני נוער מתביישים להודות בהיותם קורבן. רבים חשים אשמה ומאמינם ש"תרמו" לפגיעה, שכן שיתפו פעולה או זכו ברווח משני (תשומת לב, מתנה). 

מרבית הילדים אינם יודעים את זכויותיהם, ואינם יודעים להגדיר לעצמם שהינם מנוצלים. נוסף לכך, יחסי התלות גורמים לפחד מפני שינוי והתערבות חיצונית.

הקרבנות מוצאים לעצמם דרכי התמודדות המאפשרים חיים בצל הפגיעה וההזנחה המתמשכת. אולם, דרכי התמודדות אלה, הכוללות, בין השאר, ניתוק, הכחשה וצמצום, גובות מהם מחיר כבד מבחינת מיצוי הפוטנציאל שלהם ורמת התפקוד, וכך נגרם להם נזק נפשי מתמשך.

בשנת 2001, התקבל בישראל חוק זכויות נפגעי עברה.  חוק זה דואג להסדיר את זכויות הנפגעים בהליך הפלילי (חקירה, שימוע, מתן עדות, ויידוע בתהליך), אך חוק זה אינו מסדיר את הזכויות הסוציאליות של נפגעי עבירה. מדינת ישראל אינה מכירה בזכותם של נפגעי עבירות פליליות בכלל, וילדים בפרט, לקבל סיוע נפשי מקצועי במימון המדינה, שירותים אלה ניתנים לפרקים במסגרת עמותות.                                                                                                                                                                                                                            רוב השירותים הקיימים כיום בלשכות הרווחה ובמרפאות לבריאות הנפש אינו מספיק ואינו מקיף דיו, ומדוע?

א. המטפלים בהם אינם מתמחים בטיפול בילדים נפגעי עבירה.

ב. התורים הינם ארוכים לצערנו ואינם מאפשרים מענה מיידי לנפגע. במצב דברים זה לא פלא הוא שילדים נפגעי עבירה אשר משפחותיהם אינן מסוגלות לממן להם טיפול נפשי ארוך טווח, נותרים ללא מענה טיפולי לשיקומם. 

מנכ"ל המועצה לשלום הילד, הד"ר יצחק קדמן מציין בהקדמה לספר "ילדים בישראל, על סף האלף הבא" (1999), ש"לא ניתן כיום להרשיע אדם בעבירה בהתבסס אך ורק על עדותו של ילד מתחת לגיל 12, גם אם הילד היה הקורבן עבירה, גם אם העיד בבית המשפט עדות משכנעת וגם אם השופט התרשם לחיוב מעדותו וממהימנותו. זאת - למרות שכן ניתן להרשיע אדם בעבירה על סמך עדות יחידה של בוגר ללא צורך בחיזוק או סיוע".

מכך יוצא, שמרבית התיקים המוגשים לפרקליטות בגין פגיעה בילדים מתחת לגיל 12, נסגרים מחוסר ראיות. מצב זה מקומם במיוחד כאשר הקרובים לילד מדווחים בבירור על סימפטומים הפוגעים בתפקוד הילד כתוצאה מהעבירה שבוצעה בו.

במשך כל מהלך החקירה וגביית העדות נאלצים הילדים נפגעי העבירה לפגוש גורמים שונים במקומות שונים (פקידי סעד, חוקרי ילדים, רופאים וכו'). עד כה הוקמו בארץ ארבעה מרכזי הגנה שכאלה המאגדים את המחלקות השונות תחת קורת גג אחת, בניסיון לגבש אותן לצוות העובד בתיאום.

בספרו "ילדים מורחקים" (2006), מציין רו"ח יעקב אליה, שמספר הילדים החיים מחוץ לביתם הגיע בקירוב ל-75 אלף בשנת 2001. ילדים אלה מהווים כ-5% מסך הילדים בארץ ומרביתם חיים בפנימיות. רו"ח אליה מציין, שמספר זה הינו פי 10 ממספר הילדים החיים בפנימיות במדינות העולם המערבי.

 החזקת ילדים במוסדות עולה למדינה כ-4 מיליארד ש"ח בשנה. בארץ פועלות כ-450 פנימיות המפוצלות בין בעלויות שונות. (ושוב אני רואה לנכון לציין כי הקמת מנהלת לאומית תכפיף את כל המוסדות תחת קורת גג אחת ודי בצעד זה כדי לחסוך לקופת המדינה מיליוני שקלים שמבוזבזים על כפילויות לא אפקטיביות) עוד נטען בספר, שבכל  שנה מורחקים כ-5,000 ילדים מביתם לפנימייה, כאשר העילה להרחקה היא, בדרך כלל, פועל יוצא של עוני ומחסור במשפחת המוצא של הילד.

אולם, תנאי החיים ברוב הפנימיות בארץ הם על פי רוב קשים ביותר. הילדים פוגשים מצוקה רגשית בפנימייה, הם מצויים ברמת סיכון גבוהה לחוות ניצול מיני ואלימות דווקא במוסדות אלה שאמורים לספק תחליף ביתי עם הרבה חום ואהבה, בפנימיות אלו קיים מחסור כרוני בטיפולים פסיכולוגיים, היעדר פיקוח רציף, יש תחלופה גבוהה של מדריכים שרק מעצימה את המשברים של בני הנוער החוסים בפנימיות אלה, על פי רוב רמת הציפיות מהילדים להישגים בלימודים, נמוכה. לנוכח כל אלה, מחד - מן הדין שהוצאת ילדים מחיק משפחתם תיעשה תוך כדי בדיקה קפדנית שכל הערוצים האחרים מוצו, כולל דיון עם המשפחה המורחבת, ומציאת פתרונות לחיזוק המשאבים למשפחה בקהילה ומאידך - יעשה רה ארגון במבנה הפנימיות בארץ הכולל שכר גבוה ומתן תמריצים נוספים לעוסקים במלאכת קודש זו כמו גם אופק שירות למדריכים ואנשי מקצוע מתאימים שיסוננו בקפדנות יתרה, אנשי חינוך ורווחה המאמינים ביכולתו של חינוך טוב לתקן על מנת שיחפצו להמשיך ולהקדיש את מסלול חייהם במסגרת הפנימיות האלה, זהו תפקיד קשה, שוחק אך לצידו אתגר ותרומה אדירה.

כל אלה רק ממחישים את הצורך בהקמת מנהלת לאומית, שתאגד ותמסד את כלל הגופים לגוף מרוכז אחד, תחת תקציב אחד, ניהול אחד בשיתוף פעולה והכוונה מקצועית וניצול אפקטיבי של משאבים וכוח אדם, תחת תורה מקצועית אחת.

זה פשוט נדרש בטרם הבעיה הזאת תכרסם באושיות החברה בישראל, הקמת מנהלת לאומית כגוף תחת כפיפה אחת היא פשוט מחויבת המציאות ויפה שעה אחת קודם.