ממחקרים שונים שנערכו במשך השנים לגבי התנהגויות בסיכון, התברר ששיעור ההתנהגויות הנלוות, כמו שימוש בחומרים פסיכו-אקטיביים, עבריינות, הריון לא רצוי בגיל מוקדם ועוד, גבוה יותר בקרב הנוער הנושר והמנותק מאשר בקרב הנוער הלומד.
( הרשות למלחמה בסמים, 2005; כאהן-סטרבצ'ינקי, דולב, שמש, רהב, 1998; 1993Asche, ).
אולם, בחינת התנהגות אובדנית בקרב נוער נושר כמעט לא זכתה להתעניינות, ובמקרים מועטים נערכו בחו"ל מחקרים לגבי נוער חסר בית, שהוא שלב חמור יותר בסולם ההידרדרות של מנותקות חברתית.
פרט מעניין ששמתי אליו ליבי במהלך עבודתי היה העובדה שבמקורות מחקריים שונים קיימת התייחסות לגורמי הסיכון שהוזכרו, אך נושא הנשירה לא הוזכר כלל כגורם סיכון נוסף או משמעותי, ולכל היותר יש אזכורים של כישלון בלימודים או לחץ של בחינות כחלק מכלל גורמי הסיכון (תקווה ומי עמי, 2005).
במחקרים בחו"ל שבחנו את הקשר שבין נשירה לאובדנות, נמצא לעומת זה שמדד הסיכון לאובדנות הוא גבוה יותר בקרב בני נוער שנשרו מאשר בקרב בני נוער שלומדים (1999,Thompson & Eggert). הסיכון לאובדנות נמצא קשור ישירות לא רק לנשירה הגלויה דה פאקטו, אלא גם לכישלונות חוזרים בבית הספר ולאוריינטציה אקדמית נמוכה, עובדה שבדרך כלל מעידה ומנבאת נשירה קרובה ממסגרת לימודית. מימוש התהליך (הנשירה), מעלה את הסיכון לאובדנות ומתבטא במעבר די קצר ממחשבות אובדניות לניסיונות אובדניים. (et al., 2001 Thompson, Eggert, Fann).
מעבר לכך, ההנחה היא שבני נוער הנמצאים בסכנת נשירה, עוברים משלב ההתבגרות לשלב הבגרות המוקדמת כאשר הכתפיים עדיין צרות מלהכיל את המשא הזה של התבגרות שהינו "כבד" ממילא והוא יכבד עוד יותר עם גורמי סיכון גבוהים ורבים, והרי לנו יותר סיבות לאובדנות, ומנגד חסרים "גורמי הגנה" מפני אובדנות. (2005 Thompson, Eggert, Herting, ; 1999 Walsh,).
מהנתונים הקיימים בישראל, לא ניתן לדעתי ללמוד על הנושא משתי סיבות:
האחת, הנתונים מתייחסים לגילאים 15-24 ובכך הם כוללים גם התנהגות אובדנית של חיילים,
השנייה, גם אם נצליח לפלח את הנתונים לגבי בני נוער עד גיל 17, הרי שניתן לראות שעיקר האובדנות מתרחשת בקבוצת הגיל 15-17 (Kohn, Levav, Chang, Halperin, 1997), אך אין בנתונים אלו הבחנה בין נוער לומד לנוער נושר למשל.
הדיווח העדכני ביותר בישראל מובא מהוועדה לטיפול במצבי לחץ במשרד החינוך, ולפיו בישראל מתאבדים 15 נערים מדי שנה, 90% מהם נעדרו קודם לכן מהלימודים. (קשתי, "מעריב", 17.11.05). חלקם של הנערים שנשרו חברו לנערי רחוב וחלקם נסגרו בבדידות ונעלמו לפרקים מביתם, אלה וגם אלה חסרו מערכת חליפית תומכת רווחתית וחינוכית לבית הספר ממנו נשרו.
מכאן אני נוטה להסיק שבמקרה הטוב יש לנוער הנושר רק המסגרת החברתית של אלו הנמצאים במצב דומה לשלו: נושרים ומנותקים שאיתם הוא מתחבר בהתחברות נבדלת. והם חסרים כוחות ומשאבים לסייע לחבריהם הנמצאים בסיכון לאובדנות ולתמוך בהם (Walsh, 1999). וכולם נשאבים ל "חור שחור", אל דרך חד כיוונית ללא מוצא.
כיצד מפרש הנער הנושר את תהליך הנשירה שהוא חווה?
אם נבחן את גורמי הסיכון העיקריים שהוזכרו בספרות המחקרית, הרי שניתן לראות שבקרב בני נוער נושרים מקבלים גורמים אלו משמעות רבה עוד יותר: עצם חווית הנשירה מהווה אירוע חיים מלחיץ מאין כמוהו המלווה בחרדות קיומיות של ממש. הדימוי העצמי של הנושר יורד פלאים וראיית העתיד הופכת עבורו לפסימית באופן קיצוני (גורמי הייאוש מתפרצים ועומדים ללא שום גורמי הגנה). בנוסף, הנושר חש כעס ותסכול בגלל הנשירה אשר מהווה עבורו מחסום לשאיפותיו וגם הוא נוטה להאשים בכך את הסביבה, את בית הספר, את המשפחה ואת ההורים, את החברה הקרובה ובהמשך את החברה הישראלית כולה. הנער הנושר נוטה להאשים את "כל העולם זולתו", הוא הופך להיות מנוכר כלפי כולם.
הנשירה מבטאת עבורו תחושה של חוסר אונים וחוסר שליטה - בעיה בלתי פתירה, ולכן הנושר צפוי להתמקד ולהתעמק עוד יותר בכישלונותיו, דבר המשפיע בתורו על ראיית העתיד בצורה פסימית. כפי שנמצא, בני נוער נושרים נמצאים במגע תכוף יותר עם החוק, דבר שכשלעצמו מהווה גורם דחק (אדלשטיין, 2005).נוצרת תופעה של "כדור שלג " שסופה עלול להיות התרסקות מוחלטת של הנושר. התרסקות זו השלכות רבות לה כמו: כליאה במוסד לנוער עבריין, אשפוז כפוי במסגרות לטיפול נפשי, וסיכוי / סיכון גבוה מאוד להתאבדות.
השלב הבא - שימוש בסמים
מצבים אלו עלולים להוביל את הנושר לשימוש בחומרים פסיכו - אקטיביים ולהתמכרות לחומרים אלה שמספקים לו תחליף "לא מציאותי" למציאות הקשה אותה הוא חווה, השימוש בחומרים אלו יוצר מגוון תופעות לא רציונאליות למשתמש בהם כגון : שלווה מדומה, אפאתיות הנובעת מאפקט הטשטוש, אפקט הטישטוש יוצר גם תחושת "רוגע" מזויפת כמובן, בנוסף לכל אלה נגרם למשתמש בחומרים אלה נזק רפואי/גופני של ממש כמו היווצרות מוכחת של "מחסני" משקעים של רעלים קטלניים שמצטברים ונותרים אי שם באונות מסוימות במוח, אלה מתפרצים מעת לעת ללא יכולת שליטה וגורמים למשתמשים בחומרים פסיכו אקטיביים להזיות, פרצי אלימות פתאומיים ולא מובנים (התקפים פסיכותיים), ואף מוות (נטייה לאובדנות) במקרה הקיצון, וובחלוף השפעתם חוזרת המציאות האמיתית הרדיקאלית של חוסר האונים וראיית העתיד בצורה פסימית.
כך יוצא שמכלול הגורמים המאפיינים את הנוער הנושר, כל אחד כשלעצמו מוכר כגורם בר סיכון לאובדנות, והאינטראקציה בין גורמים אלו לבין עצמם רק מעצימה את הסיכון לאובדנות בקרב בני נוער אלו, ובהיבט השלילי השלם גדול מסכום חלקיו.
הכותב הינו דוקטור בחינוך, אשר עסק בסוגיה חברתית זו של נוער בסיכון גם בצבא ( "נערי רפול" ) וגם במשטרה. המאמר הוא מתוך עבודת מחקר בתחום לתואר שני ולתואר שלישי.