הרבה יותר ממוס שוקולד
האוכל מנחם.
קשה להתכחש לעובדה פשוטה ומוכרת זו, שנובעת מן התופעה הפיזיולוגית, של שחרור סרוטונין במוח בזמן האכילה. הורמון זה מספק תחושת אושר ורוגע.
והחיים קשים. או הו כמה שהם קשים לפעמים. ומה יותר זמין , מאשר אוכל?
אך מה לעשות, שהאוכל הזה , שנאכל ברגעים אלו, הוא הוא אחד הקשיים הכי מכבידים (תרתי משמע) עלינו בחיים. ההשמנה, כתוצאה מריבוי התופעה הזו, היא היא הבעיה בה' הידיעה, שגורמת להרגשה הכה לא טובה, שמביאה לחיפוש הנחמה הערבה לחיך. וחוזר חלילה.
אז בעצם , הבחירה במוס השוקולד כחומר מאלחש לכאב הזה במוח, רק מעצימה את ההרגשה הרעה, ששלחה אותנו למקרר מלכתחילה.
דמיינו לכם כאב ראש שיש עבורו תרופה מרגיעה, אך יש לה תופעת לוואי אחת: היא גורמת להתעצמות הכאב מיד לאחר שוך ההשפעה. הייתם בוחרים להשתמש בתרופה שכזו? כי זה בעצמם מה שקורה, כשניגשים לאכול כתוצאה מתסכול והרגשה לא נעימה.
כדי להבין מה הדרך להתמודד ולצלוח רגעים קשים אלו, דמיינו לעצמכם את ילדכם, או ילד אחר שאתם מכירים, מגיע אליכם בוכה מייבב וכואב, פיזית או\ו נפשית.
אם המענה שאתם מציעים לו כרגע הוא הסוכריה הזמינה ביותר, הרי שאתם מכניסים אותו למעגל עליו דובר, וסביר להניח שכך גם התחילה התופעה אצל הבוגרים הסובלים ממנה. כי מה שאתם מספקים לו הוא חומר מאלחש ומטייח, ולא את העזרה בהכלת התחושה הלא נעימה שלו. כי תחושות לא נעימות קיימות. והוא ייחשף אליהם במהלך חייו גם אם מאוד היינו רוצים שלא. הוא יחווה אכזבות , מהסביבה או ממנו עצמו, הוא יחווה קנאות הוא יחווה תסכולים אישיים ואולי אף מצבי רוח ירודים מדי פעם בלי סיבה. (הוא גם יחווה רגשות של עונג, כמובן, ולרוב.) אך אם הדרך שלו להתמודדות עם הרגשות האלו תהיה תמיד בריחה למתוק, הוא יהיה אדם מאוד לא מאושר. אלא מתוסכל. וחבל.
איך עוזרים לו להכיל רגשות?
נחזור לילד המייבב: תנו לו לספר מה קרה. (פריקה ולא 'שמירה בבטן') תרגמו לו את מה שקרה לו בצורה שירגיש שמבינים אותו (שיקוף) למשל: "הוי, אתה רצית לשבת ליד החלון ובסוף מישהו אחר תפס לך. זה באמת מאכזב מאוד. זה כואב. אוך." לתת חיבוק ותמיכה. למצוא את הדברים הטובים במקרה. ובכלל. וכמו כאב פיזי, גם כאב נפשי צריך את הזמן שלו, והוא יעבור בסוף. ולאחר ההרגעות, ואפילו בהזדמנות אחרת , לחשוב יחד ולהפיק מסקנות לעתיד, לגבי מניעת התופעה המציקה.
עכשיו ניתן לתרגם זאת לאדם הבוגר גם. וללמוד לקבל מאחרים או מהשיח הפנימי בדיוק את אותו הדבר. לקבל מעצמנו את ההבנה למצבנו באין חבר\פסיכולוג זמין. זו יכולת שניתן לפתח. להגיד לעצמנו את ה"הוי את\ה מקנא\ה או מאוכזב\ת, או סתם בלי מצב רוח. הוי זה כך כך קשה , אך נורמלי ואנושי" . לזכור את כל החיובי שבי. עם הזמן ,ועם הנסיונות החוזרים וההכרה את עצמנו, המיומנות הזו מתפתחת. לתת לרגש את הזמן הדרוש לו. להכיל. לא מתים מזה. למרות שזה לא הכי נעים. יש להודות.
נשמע קשה?
יותר קשה לסבול מעודף משקל מציק.
ואין משהו יותר טעים מן התחושה הטובה שלך עם גופך, ועם הנצחון על עצמך.
שליטה עצמית תורמת להערכה עצמית טובה. הופכת אותך לאדם שטוב לו עם עצמו, ולאדם שטוב להיות במחיצתו.
וזה.....................הרבה יותר ממוס שוקולד.
חסיה רויכר. יועצת תזונה ואורח חיים בריא.