החברה הישראלית לא מצליחה לתת את היחס הראוי והטיפול לאוכלוסיה המתבגרת שלה. נתונים שונים שמתפרסמים חדשות לבקרים מלמדים כי שיעור הקשישים בקרב האוכלוסיה הישראלית יילך ויגדל בעשורים הקרובים. המערכות החברתיות, הסוציאלות וכל שכן המערכות הבריאותיות אינן ערוכות לטפל בגידולים הצפויים. לא צריך להיות סוציולוג או מנבא עתידות כדי לחזות את התופעה המעציבה הזו.
די לקרוא מדי פעם בעיתונות על מצבם הקשה של הקשישים בישראל, על בדידותם, העדר הגנה מספיקה, והעדר היכולת לטפל בהם ברמה הרפואית הבסיסית. על פי תחזיות רשמיות עד 2030 צפויים להיות בישראל כ-1.3 מיליון קשישים. כיום הם מהווים 10 אחוז מהאוכלוסיה. קצב הגידול של האוכלוסיה הבוגרת הוא פי 2.5 מאשר קצב גידול האוכלוסיה בכלל. 30 אחוזים מהקשישים בני 65 פלוס, הם בני 80 פלוס. תוחלת החיים המתארכת בישראל כמו במדינות מערביות רבות, הפכה את הביטוי "אל תשליכני לעת זיקנה"(מתוך שירו המפורסם של אביהו מדינה, על בסיס לחן מסורתי) שנחשב לנרטיב חזק מאוד בחברה הישראלית למשפט ריק מתוכן. הזעקה של הקשישים נתקלת בלב אטום, בציניות ובמערכות בירוקרטיות שאלו שעומדים בראשם איבדו את הלב והנשמה.
מערכות הרווחה קורסות בזו אחר זו והן נתונת לחסדיהן של עמותות וארגונים שונים. אלו לא מצליחות להתמודד עם המספר ההולך וגדל של קשישים שנקלעים למצבי מצוקה ועוני. על פי ההערכות 56 אחוזים מהקשישים חיים בבדידות בקהילה, לבד בדירתם, ו-46 אחוזים אחרים הם בודדים (אלמנות ואלמנים). אין מערכות מסודרות שמטפלות בהם, מתוך ראייה רוחבית כוללת.וזאת במציאות ישראלית ייחודית לפיה שליש מהקשישים בישראל הם ניצולי שואה.
המצב מחמיר הרבה יותר כאשר אותם קשישים נזקקים לשירותי רפואיים מבתיחולים ומרפאות הקהילה. קריסה וטירוף מערכות, הן תיאור חלש מדי כדי לתאר את המציאות שמתחרשת יום יום ושעה במסדרונות בתי החולים. בבחירות 2000 אהוד ברק נסע לנהריה ופגש את הקשישה ששוכבת במסדרון. האגדה אומרת שהיא עדיין שם ואם לא היא אז החברות שלה שהיו אז צעירות והיום זקוקות לטיפול.
עיקר המעמסה נופלת על המשפחות, הילדים שהם עצמם כבר לא צעירים. הם נאלצים להתמודד עם גידול הילדים שלהם, בשלבים בוגרים של החיים, להחזיק חזק את הקריירה שלהם וחייהם הפרטיים ולטפל בהוריהם.מחקר שנערך לא מכבר באוניברסיטת חיפה, במימון הביטוח הלאומי, העלה כי בכ-73% ממקומות העבודה אין מדיניות לגבי עובדים המטפלים בהורים קשישים.
אבל מעבר לזה, עצם הטיפול הזה מלווה במעמסה רגשית קשה ביותר שנתקלת במערכת סיעודית ורפואית אטומה, אדישה, עייפה משהו, שערך חיי אדם בעיניה הוא דבר מדיד, שקול לרווח והפסד וקורבן לתיעדופים אכזריים. שבועת הרופא, שכל סטודנט לרפואה שנה א' לומד אותה ע"פ, כבר אינה קו אדום. התופעה הזו נגלית לעיניהם של הקרובים שמבקרים את יקיריהם במחלקות הפנימיות של בתי החולים הגדולים באזור המרכז השרון ובעצם בכל הארץ. אותם יקירים חטאו בכך שהצליחו לשרוד ועברו את גיל ה-90 . היחס שהם מקבלים במחלקות השונות בבתי החולים הוא כאל מטרידים, כאלו שאין הרבה מה לעשות איתם ממילא וחבל להשקיע בזה.
שסגן מנהל מחלקה בבית חולים גדול אומר לבתו של קשיש, שעבר את גיל ה-90 כי בכלל אין טעם לרוץ איתו לבית חולים, בכל פעם שהוא מתייבש בגלל שהפסיק לאכול באופן סדיר. כשאתה שומע את זה במו אוזניך פתאום נופל לך האסימון. מה החלופה אם כן? הרופא לא צריך להגיד בקולו מה האלטרנטיבה, אתה מבין לבד: המתת חסד.
כן צמד המילים הזה שהיה פעם קאזוס בלי, ואסור היה בכלל להזכיר אותם בין כתלי מוסד רפואיים שנוכחים בו רופאים ואחיות, הפך היום לנושא לדיון פתוח. הרופאים, אמנם לא יעשות זאת בדרך כלל, , אבל הם ישמחו מאוד לתת לך טיפים מהי הדרך הטובה ביותר להגיע למציאות כזו. החברה הישראלית מוותרת על קשישיה המבוגרים יותר, בני ה-90 פלוס. אם הם שורדים לבד, אשרי וטוב להם. אם הם זקוקים לטיפול המדינה, עדיף שלא יבואו.
ואם אתה מחליט בכל זאת לא לוותר, כי הרי מדובר ביקירך,, אז אתה נתקל בחומה אטומה של מערכות מבולבלוץ שמספקות אינפורמציה חלקית על זכויות בסיסיות שמגיעות לך, ,סותרת את עצמן באופן שאינו מאפשר לך לקבל החלטות נכונות ורציונליות בזמן אמת. יקירך המוטל לפניך, כבר מזמן אינו מסוגל להבין מה קורה איתו, אתה לעולם לא תדע כנראה מה הוא חושב ומה הוא רוצה.והצוות הרפואי שמח מאוד להפיל את כל התיק עליך.
אז מגיעים רגעים של שבירה ויאוש.ואז אתה פוסע במסדרונות בית החולים, או בדרך הביתה אחרי עוד יום עבודה מתיש רווי לחצים ומתחים משלו, ואתה נשבע לעצמך, ומשביע את ילדיך הצעירים, שלא ממש מפנימים את מהות הבקשה, ואתה אומר להם: . "כשאגיע לגיל הזה אל תשליכו אותי לידיהם של צוותים רפואיים שלא מסוגלים וגם לא יכולים כבר לעשות שום דבר למעני. אל תפקירו אותי בידיהם של עובדים ואנשי צוות רפואי חסרי אונים. כי המערכות ששולחות אותם למלחמה הארורה הזו על חייהם של הקשישים, המערכות האלו מנוהלות על ידי שליחים ופוליטיקאים, שיודעים היטב שכאשר הם יזדקקו לטיפול רפואי, יקיריהם לא יצטרכו לעשות כלום. הטיפול הטוב ביותר והמהיר ביותר יגיע מאליו. אנחנו נמשיך לעבוד כדי לממן את הטיפולים הרפואיים המשובחים שלהם. והם, אחרי שיצאו מניתוח כזה או אחר בחיים, יעשו מסיבת עיתונאים וידברו בשבחה של הרפואה המקצועית הגבוהה בישראל(והיא אכן כזו) ושל בית החולים עצמו אנחנו, בני העם הפשוט מוותרים על הכל. תחסכו מאיתנו ומכם את כל התהליך, תנו לנו למות בכבוד.
בשולי הדברים: הכללות הן תמיד דבר מסוכן. רשימה זו עושה בוודאי עוול ליוצאים מהכלל, לאותם רופאים ואנשי צוות, שנותנים את הנשמה ואולי גם את הבריאות שלהם כדי להלחם למען החלשים ולהיאבק במערכות ששולחות אותם. הם ל"ו הצדיקים שמצילים אך במעט את כבודה של המערכת.. אבל אלו יוצאים מהכלל שאינם מעידים לכלל ולכן יסלחו לי אותם מתי מעט.