העיתון" מעריב" הקדיש את מוסף שמחת תורה שלו לעיתון החברתי "הפטיש" שהחל להופיע בסוף שנות ה-80 .מחווה מיוחדת למיזם חד פעמי, שהיה הרבה יותר מסתם עיתון.
הפטיש נוסד על ידי בן דרור ימיני,היום כתב ופרשן בכיר במעריב ובעבר פעיל חברתי. במאמר המערכת מסביר בן דרור את הרקע להקמת העיתון: "תחושה משותפת של צורך בשינוי חברתי". אל ימיני הצטרפו פעילי שכונות מוכרים כגון עופר בורנשטיין, שהיה המו"ל והכוח המניע שלה העיתון וכתבו בה סופרים ואנשי רוח שכבר אז היו מוכרים, כגון הבמאי בני תורתי, ועיתונאים כגון חני קים, שוש מיימון, ענת סרגוסטי, שוש גבאי, כולם הפכו מאוחר יותר לעיתונאים מוכרים שנושאים עד היום את הדגל החברתי.
העיתון שימש במה לניגוח פוליטי של המימסד המאוס על כל מי שהפערים החברתיים העלו לו את החלסטרה .העיתון התיימר להביא את זעקתם של הדפוקים, של המקופחים. המותקף הכי מושמץ היה כמובן ראש עיריית תל אביב דאז שלמה להט צ'יץ. האיש שחווה לא מעט הפגנות ומהפכות וגם חתום על ניסיונות לשקם את השכונות,(פרויקט שיקום השכונות). בהמשך הגליון מובאים ראיונות עם אנשים מהעבר הרחוק, כגון ראובן אברג'יל, מייסד הפנתרים השחורים, פרופסור סם שלום שטרית, שלחם בפערים שיצרה מערכת החינוך, וחי כיום בכלל בניו יורק. והייתה גם ויקי קנפו, שלא ממש שייכת לאותם אנשים שעיתון הפטיש ייצג אבל השתלבה יפה במשבצת של המחאות. ויש גם שיחזור של הראיון המפורסם עם זוהר ארגוב, שבימים המעטים שבהם היה מפוכח ולא מסומם, סימל את המאבק החברתי האמיתי בישראל. הוא זה שבעזרתו נפרצו המחסומים המזרחיים אצל שדרי התוכניות ברדיו והגל המזרחי קיבל לגיטימיות במהירות שיא.
אפשר להסתכל על עיתון הפטיש בשני מימדים: הראשון הוא קודם כל המימד התקשורתי. בנושא זה אין ספק שהחבורה שהתלכדה סביבו הוציאה מוצר בעל רמה איכותית גבוהה, עם מסרים ויצירתיות נדירה, שלא קיימת היום. הייתה זו עשייה של אנשים "רעבים", לאו דווקא ללחם, אלא לשינוי, לתיקון עוולות. אנשים שהבינו שבישראל שהוקמה ברוח הסוציאליזם, השיוויוניות לא קיימת בכלל והיא גורמת להרס של שכבות שלימות.
עיתון השכונות בת"א
אבל הצדק ההיסטורי מחייב לומר שה"פטיש" לא היה העיתון הראשון שניסה להוציא לאור את זעקת המקופחים. הרבה שנים לפני כן, איפה שהוא בתחילת שנות ה-70 הוציאו שני צעירים, ילידי שכונות דרום ת"א, יוסי גדעוני ועמוס אשרוב עיתון שנקרא " השכונות בת"א".(כיום הם המו"לים והמנכ"לים של הוצאת אינדקס מדיה,קבוצת תקשורת ופרסום גדולה וותיקה) אז עדיין לא היו מקומונים, העיתונות בארץ ישראל הייתה ממוסדת, "אשכנזית", כמו גם המדיה הממלכתית. עיתון השכונות שימש כמקומון של כל תושבי דרום ת"א ובעיקר שכונת התקווה, שם נולדו, נערכו וגוועו מרבית המחאות החברתיות בישראל. השכונה שנאבקה במשך שנים בתדמית השלילית שלה.הוא היה ביטוי רשמי למחאה קולנית, מאוזנת, אמיתית נגד המימסד ובעיקר נגד האטימות שלו.
הייתה לי הזכות, כעיתונאי צעיר אז, בתחילת דרכו, להיות שותף לעריכתו וכתיבתו של עיתון זה בשנות ה-70 . גם אני כיליד שכונת לבנדה ותושב יפו אח"כ ראיתי והכרתי את המצוקות. בעזרת העיתוו שהופץ חינם באלפי עותקים והפך למקומון של השכונות, נחשפתי למצוקה ברמת המקרו. אל האנשים הפשוטים, שהיום מגדירים אותם "נורמטיבים" שחיו בדירות קטנות, עבדו קשה וכל חלומם היה לגדל את ילדיהם בשלום ולהוציא אותם מהשכונה כמה שיותר מהר. במשך לילות שלמים התלוויתי לפעילי שכונות, אנשים צדיקים, שלא עבדו למען אף אחד אלא רק למען המסכנים, וראיתי את הקיפוח הישראלי בעיצומו. כמובן שטיפלנו במימסד, בעייריה, במוסדות הרווחה. שמחתי לדעת שבזכות התערבות שלנו אצל פקידים אטומים בעירייה הצלחנו להציל יותר ממשפחה אחת. חלקן הכירו לי תודה במשך שנים אח"כ כשכבר הייתי בתפקידים אחרים בתקשורת.
אבל גורלו של עיתון השכונות לא היה שונה מעיתון הפטיש, כמעט 20 שנה אח"כ. גם הוא השכונות נכשל בסופו של דבר במבחן התוצאה. מצוקה וזעקות של דפוקים לא יכולים להיות כלכליים. בין בחירות לבחירות הוא נוצל על ידי המפלגות השונות לתפוס שוב פעם טרמפ על תושבי השכונות. הופעת המקומונים על ידי המו"לים הגדולים, ייתרה את הופעת העיתון הזה, בדיוק כמו שעיתון הפטיש לא זכה לשום תמיכה מהעיתונות הממוסדת. היתה הוקרה וסימפטיה תקשורתית אבל לא מעבר לזה. אף מו"ל ממוסד לא העז להכניס תחת כנפיו את העיתון הלוחמני הזה. כמו הפטיש גם עיתון השכונות לא הוציא לרחובות אף מובטל ואף מקופח והוא לא שינה במאומה אף מדיניות מוכוונת אנטי חברתית. במבחן התוצאה,
למה נכשלה עיתונות הנישה
עיתונות הנישה הזו שהפטיש, השכונות, ועוד הרבה מיזמים מקומיים וסקטוריאליים שפעלו בישראל ונכשלו, מייצגת את המציאות של הקיפוח החברתי בישראל של שנות ה-2000 ,שאינה שונה מהקיפוח החברתי של שנות ה-50 .וזו הזווית השנייה שבה ניתן להסתכל על עיתון הפטיש ודומיו. זוהי הזווית של ההיסטורית של הקיפוח.
בחברה הישראלית של שנות ה-2000 הפערים הולכים וגדלים, העשירים נעשים עשירים יותר ואילו העוני מקבל מימדים אחרים. אולי אין אנשים רעבים ברחובות, ואין ילדים חסרי בית, אבל יש מעמד שלם, של אנשים שלא יכולים לגמור את החודש, של אנשים שלא יכולים להרשות לעצמם לחיות מעבר לדברים הבסיסיים שהם חייבים כדי לחיות. מה שהחל כמחאה חברתית אמיתית, אירועי ואדי סלים, בשנות החמישים ואח"כ היה למאבק המפורסם של הפנתרים השחורים, עם אמרתה האלמותית של גולדה מאיר,"הם לא נחמדים," התמסד עם השנים בצורות שונות וגווע לחלוטין. בעשורים האחרונים לא ראינו מאבקים חברתיים המוניים מלבד מחאות סקטוריאליות כגון נכים, אמהות עובדות, נשות שוטרים וכדומה.
במציאות הישראלית קשה לראות שיחזור של לוחמים כמו צ'רלי ביטון, ראובן אברג'יל ואחרים. הקיפוח בישראל מתויג עם השקפות פוליטיות שקשורות בביטחון ומדיניות חוץ. הימין, שמייצג את המתנחלים והציבור הדתי ומפלגות הלוויון שלו גורף גם את קולות אלו שמקופחים חברתית. השמאל שבין בחירות לבחירות מצליח להוכיח לתושבי השכונות שהוא מסוגל להיות איתם, נבעט ביום הדין ליד הקלפיות. המקופחים מנציחים את הקיפוח שלהם במו ידיהם ואת זה שום עיתון לא יכול לשנות.
העיתונות של המקופחים חברתית מתה אבל הקיפוח חי ובועט. המדיניות היא אותה מדיניות, רק השחקנים התחלפו, מגרש המשחקים שבהם הם פועלים קצת יותר משוכלל, שקוף, בעידן הפייסבוק אפשר לטפל מהר יותר בבעיות נקודתיות, אבל השיח הציבורי ניקה את עצמו מכל אותם מושגים ותופעות שעיתוני המחאה ביטאו בצורה חדה, עצבנית ואלימה. השכונות בעבר הפכו היום לפריפריה והקיפוח התמסד. מכבסת המילים, הסמנטיקה המכוונת, הפכה את כל נושא המאבק החברתי לסטרילי. במקום לצאת לרחובות מקימים כיום קבוצות מחאה, כותבים טוק בקים, עושים LIKE למי שצריך. מחאה דה לוקס הפוטרת את הצורך לעמוד יחד עם עוד 400 אלף איש בכיכר מלכי ישראל ולהפגין בעד או נגד משהו.
המימסד הישראלי השבע הוא זה שמרוויח מתרבות האייפון והדור השלישי. גם אחרון המקופחים "האלימים" יכול היום להוציא את זעמו על המנהיגים שנואי נפשו מבלי לצאת מהבית. הנזק הכי גדול שיכול להיגרם למימסד הוא הלבנתו ברבים, פגיעה באנשים(לא פיסית), העלבות. גבולות המחאה הן בין פוסט מנומס או שידור חי מסורס בטלוויזיה.כיכר העיר נשארה ריקה והיא פינתה את מקומה לכיכר הוירטואלית.
בשורה התחתונה: הפערים והקיפוח החברתי לא מתו לא בגלל כישלונם של עיתוני הפטיש ודומיהם. המחאה החברתית לא מרימה ראש כי המקופחים מנציחים את הפערים ואת הקיפוח, על ידי זה שהם שמים בראש סדר העדיפויות את הדגל הביטחוני ולא הדגל החברתי. ביום שהם יבינו שהם טועים, אולי יש סיכוי למהפכה חברתית אמיתית בישראל. ועד אז נמשיך להתגעגע לאנשים טובים באמצע הדרך שניסו בכלים ובדרכים שלהם לזעוק את זעקת הקיפוח ואי השוויוניות, ולמרות שנכשלו לכאורה הם רשמו עוד ציון דרך בתולדות המאבק החברתי פוליטי כלכלי של הישוב בארץ ישראל שמאז 48 מנסה לבנות כאן מדינה.
הכותב הוא עיתונאי ווכיום העורך הראשי של קבוצת אנשים ומחשבים, בין השנים 1974-1983 היה העורך הראשי של קבוצת אינדקס מדיה שהוציאה לאור בין היתר את עיתון השכונות, ובין השנים 1984-1991 היה עורך חדשות וכתב ב"מעריב" ו" הארץ".