זה כמו מעיין הנעורים.
על ראש ההר הוא מצוי, מעיין הפלאים,
שכל השותה ממנו זוכה בנעורי נצח.
אבל רק מי ששותה ממי המעיין יכול לעלות לראש ההר.
"תהיו בכאן ועכשיו".
ההיקסמות שלנו ממלים ספוגה גם באימון הקרוי 'רוחני'.
באימון הקרוי רוחני ההקסמות לעתים שקופה יותר, ערמומית יותר, נסתרת יותר, לא רואה עצמה כהיקסמות, אלא כאמת.
ההקסמות ממלים שמעמידות פנים שהן משהו אחר ממה שהן –
כאילו הן משהו אחר חוץ ממלים.
כאילו אמת. לא רואה עצמה כסיסמה. הרי היא אמת.
כשהמודעות חדה ונוכחת, 'אני בכאן ועכשיו' הוא ביטוי חסר משמעות.
מה יש עכשיו?
ערות לאותיות על המסך, לתנועתן תוך כדי הקלדה, לריצוד האור, למנגינה הנשמעת, לנביחת הכלב, לפיסת העלה היבש על אדן החלון, לנשיפה, לשאיפה,
מהלך האור דרך התריס אל הרצפה ותנועתו העיקשת לאורך השטיח, מגע הנעל ועקמומיותה של האצבע,
המחשבה שבאה והולכת תוך כדי כתיבה.
הזכרון של אדם שכואב.
אף פעם אינני יושב ב'כאן ועכשיו'. אני יושב על כסא, על כרית, על קצה סלע.
אף פעם לא ב'כאנועכשיו'.
אם אני אומר אני 'כאן ועכשיו' אני הוגה מלים. לא יותר.
זה מה שאני עושה. אני חושב 'כאן ועכשיו'.
אין רע בזה. אבל זה לא כאן ועכשיו. אלו מחשבות. אלו מילים.
אין דבר כזה כאן ועכשיו.
מה שאני עכשיו הוא לא שניים: אחד 'כאן' ואחד 'עכשיו'. יש חום הגוף ומראה כל זה עד לאין סוף.
הכאן אין לו גבולות.
גם לא העכשיו. מתי נגמר העבר ומתחיל העכשיו? איפה הגבול של ה'קודם'? איפה 'מתחיל' העתיד?
ה'כאן' לאן הוא מגיע? עד לקצה בהונותי? לקצה החדר? תל אביב?
את ב'כאן' שלי? מחוצה לו?
והעכשיו הזה, מה הוא ולשם מה הוא? בשביל אחר כך? הרי זה מרדף אחרי האופק.
אין עכשיו ואין אחר כך. רק במחשבה.
מה רוחבו של המקום שאני נמצא בו? של כאן' הזה? של ה'עכשיו' הזה?
אולי כרוחב להב החרב.
או כרוחבו של אוכף, אומר וויליאם ג'יימס. ואני מסתכל מעט קדימה ואחורה, חרטום וירכתיים.
או כמו כל העולם. תלוי בשדה הראייה שלי. כמה רחבה העין. כמה רחבה עין הלב.
אני כותב ברגע זה. את או אתה קוראים ברגע זה. כמה מופלא!
אין לאן ללכת, ואין 'זמן'.
הרוח הקשה נושפת בין האורנים
לקראת תחילתו
של עבר אינסופי
הקשב: שמעת הכל
[טאקאהאשי שינקי'צי – משורר זן יפני, בן ימינו]