שרי אריסון ונוחי דנקנר לגמרי לא לבד, בוודאי אם משווים אותם לעולם הרחב. ד"ר אורה סתר בודקת איך הפכה 'ערימת הקלישאות' של פרקטיקות רוחניות שונות לבון טון החדש של עולם העסקיםמי שמקפיד לעלעל בעיתונות היומית, ובעיקר במדורי הכלכלה, ודאי הבחין בשנה האחרונה בשתי תופעות מעניינות. הראשונה היא שכמות המאמרים והכתבות המוקדשים למנהלים ולאנשי עסקים שגילו את הרוחניות במסורת זו או אחרת, צמחה באופן משמעותי. עוד ועוד אנשים, חלקם מפורסמים מהמגזר העסקי, החלו לעסוק באופן פעיל בלמידה ובתרגול רוחני וליישם זאת במסגרת עבודתם. חלק לא מבוטל מהם הסכים גם "לצאת מן הארון" ולספר על כך.
התופעה השנייה הקשורה בכך היא שטון הדיווח וניסוח הכותרות העוסקים בנושא עברו מנימה של ציניות, זלזול והתנשאות ("מותק, המנכ"ל השתגע", "המנכ"ל שמכר את הפרארי שלו", "המנהל עסוק, הוא במדיטציה") - לניסוח מעט יותר ענייני, ולפעמים אפילו מפרגן ומעריך. אולי משום שקשה ללעוג לאנשי עסקים ומנהלים מצליחים כנוחי דנקנר, שרי אריסון, אילן בן-דב, לוני הרציקוביץ, יגאל שרמייסטר, אלי רייפמן, יוחנן צנגן ומשה חורב. "רוחניות" כבר אינה מילה מוקצית כל כך, אם כי היא עדיין רחוקה מלקבל התייחסות רצינית ולגיטימית.
אריסון ודנקנר. יצאו מהארון צילום: עיבוד מחשב דו"ח רוחני על אמריקה התאגידית
אין סימן ברור מזה לכך שהרוחניות נמצאת בדרכה להפוך למגמה - המחמירים יגידו אופנה - ולדעת העתידנים אפילו ל"מגמת על" בעולם העסקי. זה קורה בעולם, זה מתחיל לקרות גם בארץ. הנה פטרישיה אבורדין, שכתבה בשנות ה-80 בשיתוף עם ג'והן נייסביט את הספר רב ההשפעה "מגמות על", בו נסקרו מגמות שמשנות את פני העולם, הוציאה לא מכבר ספר חדש ושמו: "מגמות על 2010". הספר מתמקד ב"קפיטליזם מודע": 7 מגמות העל שהיא מאתרת קשורות כולן למודעות, או בשמה האחר - רוחניות.
והנה מיינאד ומהרנטן כותבים את "הגל הרביעי" - ספר ההמשך ל"גל השלישי" המפורסם של אלוין טופלר, ומציבים גם הם את עלית הרוחניות וירידת החומרנות כבסיס לניהול כלכלי אחראי של העתיד. כך גם באשר למחקרם המקיף של מיטרוף ודנטון, "דו"ח רוחני על אמריקה התאגידית", המגלה שהרוב המוחלט של העובדים בארה"ב ובקנדה מבקש שהארגונים בהם הם עובדים יפעלו על פי עקרונות רוחניים, ויאפשרו להם לפעול מהמקום של "האדם השלם". רובם, אגב, הבחינו בין הרוחניות לבין הדת, אותה ביקשו להרחיק מעולם העבודה.
גם באירופה, באוסטרליה ובמזרח הרחוק אותרו תופעות דומות. מובן שסיפורי הצלחתם של ארגונים שפועלים באופן "רוחני" מופגן, כמו חברת התעופה "סאוטווסט" או בואינג, בודי-שופ או נעלי רוקפור, ווידויים של מפורסמים שונים – ממדונה ועד ריצ'רד גיר, מג'פרי שוורץ, מנכ"ל טימברלנד ועד מיץ' קאפור מייסד לוטוס - על אודות אמונותיהם וכיצד חייהם השתנו לאורן, מחזקים את המגמה. מפרסמים את זה בעיתונים, מדברים על כך בכנסים, מגלים את זה במחקרים ואפילו מעוזי השמרנות, בתי ספר למינהל עסקים בעולם, משלבים "גורואים" בין המרצים ופותחים קורסים ל"רוחניות במקום העבודה".
ובארץ? כרגע נראה שמדובר בעשייה אישית, שאינה
בהכרח מתורגמת לפעולה ברמת הארגון ולמחשבה מסודרת על הנושא. הרוחניות החדשה, שהיא יותר אסופה אישית של עמדות ואמונות מאשר הלכה ופרקטיקה מוגדרים היטב, מבוססת על מגוון גישות רוחניות שונות ולפעמים מנוגדות (יהדות וקבלה; בודהיזם ודאואיזם; עידן חדש - הן שלוש המובילות). היא פועלת ברמות שונות ומשתנות של עניין ועיסוק, שמוגדרות בצורה הטובה ביותר באמצעות המושג "פוסט חילוניות לא דתית", וסובלת מחשש עמוק להיות מזוהה עם הדת והכפייה הדתית מחד, או עם תרבות ה"רוחניקיות" של אור-ואהבה הנתפסת כרדודה וממוסחרת - מאידך.
מה הכוונה ב"רוחניות" בעולם של "שורה תחתונה"? אם נבחר להגדיר רוחניות כ"חיפוש פנימי ואוניברסלי של משמעות ומטרת החיים", או "זרימה, תוך ניסיון לחבר בין העולם הפנימי והחיצוני", הרי שרוחניות ארגונית תהיה הדרך בה ערכי הארגון יוצרים תרבות שבה אנשים מרגישים שהם יכולים למצוא משמעות של "מעל ומעבר" בעשייה של הארגון, ולעשות דברים בעלי משמעות בתפקידם במסגרת הארגון, תוך כדי קשר והדדיות עם אחרים. מבחינה מסוימת, אם התרגול הרוחני הבסיסי הוא התמודדות עם מיסוס האגו האישי, התרגול הארגוני יהיה עבודה על ה"אגו" הארגוני.
במילים אחרות, מדובר בהתנהלות שמאפשרת לארגון להרוויח ולהצליח בלי ניצול וללא "חזירות" - תוך כדי שתוצאות ליבת העשייה שלו תורמות לעולם (חזון ושליחות), ודרכי הפעולה שלו המכוונות אל פנים הארגון וגם אל מחוצה לו – הקהילה, הסביבה ואפילו המתחרים - הינן אחראיות ואתיות. בהתנהלות מעין זאת בעלי העניין מרוויחים ולא מנוצלים, בעוד שיחסי הגומלין בין העובדים והמנהלים שלו מבוססים על מודעות, אמון ואחריות לצמיחה הדדית, ומאפשרים יישום ערכים ואמונות אישיים בתפקיד ותחושה שמתייחסים אל הפרט בשלמותו.
שילוש קדוש במקום שורה תחתונה
מפתיע לגלות שהאידיאלים הנאיביים הללו , "ערימת הקלישאות" הזאת, מתחילים להתברר כבעלי ערך עסקי.
לפני עשר שנים בדיוק נכחתי בכנס האקדמי המרכזי של ארגון חוקרי הניהול. אלפי אנשי אקדמיה נחשבים מכל פינות הגלובוס התכנסו במטרה לשמוע הרצאות באולמות המפוארים של מלון כנסים גדול בבוסטון. בחדר נידח, ללא פרסום או חסות, כמעט בהסתר, התכנסו כמה עשרות אנשים לשיחה על רוחניות. כל אחד מאיתנו למד או תרגל בדרך זו או אחרת, וראה את זה כעניין הפרטי שלו. כל אחד מאיתנו הרגיש זר ומנוכר במכלול הענק של הכנס, וצורך להפסיק את הפיצול בין העולם הפנימי לבין העשייה האקדמית המחקרית. כולנו הופתענו ממידת העניין והפתיחות שגילו האחרים בחדר, ומן הקרבה שנוצרה בין כולנו. הוחלט אז לנסות לקדם את המחקר האקדמי בנושא, שכמעט לא היה קיים עד אז.
היום, עשרות ספרים ואלפי מחקרים מאז, המסקנות כל כך ברורות וחד משמעיות עד שנראה שצריך לחזור ולבדוק שמא אין כאן טעות: בכל מדד שנבדק, בכל המחקרים שדווחו, ארגונים שנתפסו על ידי העובדים שלהם כבעלי ערכים רוחניים, עולים על ארגונים שאינם כאלה. מדובר מצד אחד בתוצאות "קשות" פיננסיות ותפעוליות, התומכות במה שהיום נקרא ה"קיומיות" של הארגון, או sustainability - רווחיות לטווח הארוך, קיום חברה לטווח ארוך, רמת צמיחה גבוהה, יעילות גבוהה, תפוקה גבוהה יותר, החזר מהיר יותר על ההשקעה ויצירתיות.
מצד שני, מדובר בתוצאות "רכות", כלומר בעמדות של עובדים וברצון ונכונות להישאר בארגון: שביעות רצון מהתפקיד, מחויבות לארגון, פתיחות לאחרים ופתיחות לשינויים, יכולת לסמוך על עצמם, רמות שחיקה נמוכות יותר, הזדהות עם הארגון, שביעות רצון משכר, נכונות להישאר ותחלופה נמוכה יותר, ובאופן כללי אמונה שהארגון גם אכפתי וגם הוגן.
בנוסף נמצא שעובדים שרמת הרוחניות שלהם גבוהה יותר הם ישרים יותר, מוטים לעזרה לאחרים, בריאים יותר, פיזית ונפשית, בעלי הערכה עצמית גבוהה אך פחות מונעים על ידי האגו, ובעלי צורך בצמיחה אישית. ומעבר לכל אלה – מאושרים יותר. כל אלה מביאים אותנו למסקנה ברורה אחת: בארגונים של היום, ביצועים גבוהים ומחויבות גבוהה, החיוניים להצלחה של הארגון, מושגים רק דרך טיפוח הרוח האנושית.
אבל אפשר להסתכל כמובן גם על הכיוון ההפוך: המגמה של הרוחניות (או המודעות או התודעה או כל שם שיהיה לנו נוח לקרוא לה) משנה את פני העולם העסקי. יש המדברים על כך שבמקום ה"שורה התחתונה" של הרווח, יש את ה"שילוש הקדוש" – אנשים, הפלנטה והרווחים. כבר בארץ רואים פעולות שמקבלות היום לגיטימציה מלאה (ולא תמיד מיוחסות לרוחניות), כמו בניית תהליך של חזון, שליחות וערכים כחלק מפעילות אסטרטגית; בניית קודים אתיים ואכיפתם; עשייה של "מעורבות/מחויבות חברתית וקהילתית" עד כדי הגדרת "תו תקן" חברתי לחברות עסקיות; תרומות בגלוי ובסתר; פעילות ירוקה, והמון קורסים וסדנאות בנושאים הקשורים בהתפתחות וב"מיטבות" אישית.
כאן גם המקום להזכיר שסוכני השינוי המרכזיים של התהליך הזה הם לעתים קרובות יועצים ארגוניים או מאמנים אישיים, שבדרך עקיפה או ישירה מדברים בשפה הרוחנית. כך גם בנוגע לדור הצעיר של מנהלים, שעבר את מסלול המזרח הרחוק \ דרום אמריקה לפני שהגיח לעולם העבודה ונחשף בדרך לחשיבה ולמסורות רוחניות.
אנחנו עדיין רחוקים מהעשייה בעולם בתחום. יש הרבה מה לעשות בחשיבה ובהטמעה של הפן הרוחני בפרקטיקות הארגוניות והעסקיות: במנהיגות ובאסטרטגיה, במוטיבציה ובקבלת החלטות, ואפילו בקביעת מבנה ארגוני או תהליכים פנימיים. אבל חשוב גם להיזהר: לא רק מכפיה של השיח והמעשה הרוחני על אנשים שלא רוצים ולא צריכים בכך, אלא גם מפני החשש שהטמעה כזו תביא לשליטה חזקה עוד יותר של הארגון על הפרט.
ד"ר אורה סתר
מרצה מזה שנים רבות בפקולטה לניהול באוניברסיטת ת"א, ובמוסדות אקדמיים נוספים. שמשה כמנכ"ל ומנהלת אקדמית של להב, בין השנים 2002-2006. בעלת תואר BA במדעי הרוח מהאוניברסיטה העברית בירושלים, תואר M.Sc בהתנהגות ארגונית מאוניברסיטת ת"א ו-Ph.D במדעי הניהול מאוניברסיטת ת"א. לאחרונה השלימה לימודים לקראת תואר MA בבודהיזם ותרבויות מזרח אסיה. אורה עסקה שנים רבות בייעוץ ובפיתוח ארגוני למנהלים בכירים וארגונים במשק הישראלי, והיתה שותפה בחברת "ניהולים" שקידמה את נושא ניהול הידע בארץ. בעבר הקימה וניהלה חברה להוצאה לאור באמצעות האינטרנט. היא מכהנת כדירקטורית בחברות ציבוריות, ועוסקת כיועצת ומנחה של יועצים ארגוניים, ובניהול פרויקטים בתחום ההדרכה הניהולית בארץ ובחו"ל. אורה מציירת, מצלמת, כותבת ומגדלת ארבעה ילדים ושני נכדים.