לך ההולך
ולי הנשאר
שני סתווים
[שיר האיקו יפני]
הכוח
בזמן הזה הכוח מדבר ואיננו טורח להצטדק עוד. הוא נמצא כאן, עושה את מעשיו ומתקיים כאילו מזמן הבריאה, כאחד מאיתני הטבע, טייפון או משהו כזה, הרסני אך מובן.
בזמן הזה אין צורך עוד לראות את האחר. אומרים לנו: אין עכשיו פנאי. כי 'הוא', האחר, לא נותן לנו את הפנאי לראות אותו, להקשיב לו. הוא, האחר, תמיד הוא, הביא אותנו למצב שבו אנחנו משתמשים בכוח. נאלצים להשתמש בכוח. הרי הוא התחיל. אנחנו, רק מגיבים. אולי פעם, כשהוא יבין [כוח, ובכוח, כי הוא מבין רק כוח], אולי נדבר. אם יהיה עם מי.
בינתיים אי אפשר לראות את האחר ולהקשיב לו. לעולם בעל שם כולל – יהודי, ערבי, חרדי, מתנחל, חילוני, צפוני, רוסי. אסור שיהיה לו סיפור, לאחר, או שם פרטי, או עבר, תוכניות, צעצועים, חלומות, כאב, פחדים, אהבות ומצוקות. מתי ציירנו אותו ברוחנו שר שיר ערש לילדיו, מנגן בגיטרה, משתטה עם חבריו, הולך לקולנוע או מתענג על ספר מדע בדיוני? הוא לעולם מרושע, זומם, שטני, רצחני, לעולם הוא קם בבוקר והרוע בדמו, תוסס ומבקש להשמיד. בכזה רוע אין ברירה, אלא להכות בכוח.
כך אנחנו אומרים. כך, בדיוק, אומרים ’הם‘.
כי אילו היינו מקשיבים לסיפור שלו, לאהבות והפחדים של חייו, יודעים על התוכניות והחלומות שלו בדיוק ובקשב, אולי, חס ושלום, היינו מגלים שהוא כל כך דומה לנו, בבואה מדויקת, ואולי לא היינו יכולים להכות בכוח יעיל דיו. אולי היינו מתעכבים לשתות קפה ביחד, חס ושלום, אולי אפילו לחבק.
אבל הרי לא יכול להיות שהוא כזה. לכן צריך להכות, בכוח.
כך אנחנו עושים. כך, בדיוק, עושים ’הם‘.
הכוח מכה בכוח. הוא חזק, מהיר. הוא פועל, הורג, פוצע, מעליב, הורס, משחית. אין לו רחמים. וודאי שאין בו חמלה. הרי אין פנאי למרחב של חמלה. החמלה נראית אבסורדית, מתייפיפת, חסרת עמוד שדרה, בוגדנית, חלושה, מתרפסת, נכנעת, תבוסתנית. זרועותיו של הכוח הן מילים קשות, טנקים, או חיידקים. בוטים, מהירים, חד משמעיים. כמו מכת קרטה. בלי היסוס.
כך אנחנו עושים. כך, בדיוק, עושים גם 'הם'.
תמונת מראה. מראה מול מראה ואין סוף לבבואות.
הסיפור
הכוח שואב את כוחו מן הזכרון. מן הסיפור. לכל איש יש שם, עבר, תולדות. כל עם יוצר לו שם, תולדות. היסטוריה, קוראים לזה. כוחה המיתי של ההיסטוריה הוא בבלעדיות שהיא תובעת לעצמה. היא ולא עוד. ואין, ולא יכול להיות סיפור אחר. זה זה, וזה לא יכול להיות משהו אחר. וכל סיפור אחר מאיים על קיומו של הסיפור הזה, שלנו. נגן עליו. גם במלחמה.
מלחמות קורות לא בשל מרחב מחיה; הרי אילו חיו כאן אנשים ’משלנו‘, היינו מוצאים מרחב מחיה. מלחמות פורצות בשל הטענה המיתולוגית לבלעדיות הסיפור ’שלנו‘. בשל התחושה המשיחית, שאין סיפור אחר מלבד הסיפור הזה. העבר הזה. הזיכרון הזה. מלחמות פורצות בשל הבלעדיות העריצה, המשכרת, שטוענת להיותה ממקור אלוהי, שתובעת נצחיות קוסמית שאין עליה ערעור. מלחמות פורצות בשל סמלים שתובעים מוחלטות. שצוברים עוצמה משתקת, מחרישת אוזניים. עד כדי כך שאי אפשר לשמוע. והם, הסמלים, נעשים תמצית חיינו, סלע קיומנו, משמעות התקיימותנו, כוח ההישרדות שלנו. מעיין האלימות שלנו.
מלחמות קורות בשל תודעת הבלעדיות והנפרדות. הן המאבק שבין סיפורים שטוענים, כל אחד, שהוא ואין בלתו. מלחמות קורות בשל כוחן המשכר של מילים והקסם שהן מהלכות על חיינו. מילים מעצבות בשרירות לב את שמחותינו, את עצבונינו, את פחדינו ותקוותינו, את עצם המציאות שלנו. מילים מחוללות מציאות ומסיעות צבאות. אנחנו נלחמנו ב'כנופיות'. הם נלחמו ב'כובשים'. לנו היו 'מאורעות'. להם היה 'מרד'. לנו היה 'שחרור', להם היה 'נאכבה'. אנחנו מגינים על הבית. הם מגינים על הבית. אנחנו הודפים את הרשע. הם מתקוממים מול הרשע. הם בני מוות. אנחנו בני מוות.
בתודעת הבלעדיות הזו כל סיפור, שהוא אחר מן הסיפור שלי, הוא איום ממש על קיומי. ולכן צריך להשכים ולהשמידו. צריך להשתיק, את הסיפור ההוא. צריך להשמיד. אותו ואת מספריו.
הכוח הוא צידו האחר של הפחד, של האיום. מצוייד בכוחו של המיתוס הבלעדי כביכול, בכוחה של המוחלטות הקוסמית, של ההיסטוריה שאין בה ספקות, מצוייד במילים פשוטות וחד משמעיות שאין בהן היסוס, הוא שועט אל ביתו של האחר, אל ליבו, אל ילדיו, אל חלומותיו, ומשמיד. ואין בו חרטה. רק הצדקות [”ביטחון”, ”שחרור”]. ואז, כשהוא שיכור מעצמו, אין לו צורך עוד בהצדקות. הרי הוא צריך להגן על השגיו. בכוח.
כך אנחנו עושים. כך, בדיוק, עושים ’הם‘.
אבל, יש והסיפור עומד, פתאום, משתאה מול הדמיון, ואינו מאמין. הרי לא ייתכן. הסיפור עומד מול יריבו, משפשף עיניים. אינו מאמין לסיפור ההוא. אינו מאמין שאכן יש סיפור אחר. הוא פוחד ממנו. גם שם, בסיפור ההוא, יש פחד, ותקווה, ואבל, ותוכניות, וילדים, ושירי ערש, ועצב שאין לו סוף. של מי הוא, הסיפור הזה?
שונה, כאילו, אבל כל כך דומה. בבואה מדויקת.
המקום
מקום נעשה למקום בשל קיומו של מישהו שמספר אותו.
מקום הופך להיות כזה כשהוא קיים בליבו של אותו מישהו, כסיפור. כזיקה.
אבנים, בתים, רחובות, הרים, אגמים שאין מי שמספר אותם אינם מקום. הם אבנים, בתים, רחובות, ואגמים. לפעמים אף זה לא, אם אין מי שמכנה ’אבנים‘ ’בתים‘, ’רחובות‘.
אני רואה רחוב. אתה רואה רחוב. אני מספר את סיפורו של הרחוב. אתה מספר את סיפורו של הרחוב. והרי לנו, כבמעשה פלאים, שני מקומות שונים. אפילו שמו של הרחוב שונה בלשוני ובלשונך.
אילו אפשר היה לשאול את הרחוב, היה מספר את סיפורי. איך חציתי את הרחוב בחשש, איך קניתי סוכריות במכולת, איך פחדתי מן היריות, איך אהבתי את ניחוח הקפה, איך צעד פה סבי וגילגל מחרוזת מאחורי גבו והצביע בידו אל עברו השני, שהיה כמו מעבר לים, וסיפר דברים משונים על יושביו. איך למדתי כאן את שפתי מפי רוכלים, זבנים, יושבי קרנות שותי קפה, רבנים, חברים, סבלים.
אילו אפשר היה לשאול את הרחוב, היה מספר את סיפורך. איך חצית את הרחוב בחשש. איך ליקקת את הדבש בחנות הממתקים, איך חגגת בחצר בית הקודש לקולם של כלי מיתר, איך פחדת מן התפילות, איך הראו לך את ביתי ואמרו לך דברים משונים עלי ועל משפחתי. איך למדת את שפתך שלך מפי הרוכלים, הסבלים, יושבי הקרנות מעשני הנרגילה, מספרי סיפורי החאג‘, חברים.
רחוב אחד. מקומות שונים.
מקום הוא זיקה בין אדם לאבנים ולרחובות ולגינות ולסלעים וצירוף כל הסיפורים שסיפרו אבות אבותיו, ומשפחתו, וחברתו שלו, והסיפור שסיפר הוא עצמו לעצמו בלבד ואין איש אחר מכיר אותו, וכל מקום נושא את מטען הסיפורים, התרבות, הניחוחות, והמראות של מספריו. ויש בו גם הסתר פנים, למקום, שאינו נגלה אלא בחסד.
לכן לעולם יבואו שני אנשים לאותה גבעה, ויבראו להם מקומות שונים. ואין חבירה ביניהם.
אין?
המקומות
במקום להכריע איזה הוא הנכון, אפשר לראות נכוחה: כל הסיפורים נכונים. כשנמוגה התשוקה לאמת אחת, אלימה, כופה, מנכרת, אפשר לראות את העולם בהתפרשות הגוונים שלו, ולהאזין למקום האחר שבמקום הזה ממש. והאחר איננו מאיים עוד.
גבעה אחת. מקומות שונים. סיפורים שונים, מנוגדים, לעתים. הפיסיקה וחוקיה אינם תקפים כאן. עלילות הסיפורים משמחות או קשות. למספר ולשומע. גלות, מלחמות, עקירה, הרג, חסד, יופי, שעות שקיעה, גשם, עצי זית, ריח אדמה, אבן ריחיים. צעצוע.
טבעו של עולם שעל אותה גבעה ממש יבנו, אישה ואיש וילדיהם, ועוד איש ואישה וילדיהם, את ביתם, ויספרו את סיפוריהם השונים.
איש מחולל מקום. והמקום מחולל בשביל היושב בו את הצורה שבה יבנה את ביתו ואת החומרים מהם יבנה אותו, את גזרת בגדיו ואת האריגים מהם יתפור אותם, את הסיפורים שיספר לבניו, את תפילותיו, את הריקודים שירקוד לאלים שלו, את המסכות שיגלף, את האגדות שירקום על אבותיו, את השירים שיכתוב לאהובתו, את מחוות הגוף שלו, את צבעי ביתו, בגדיו ומאכליו, את תבליניו, את המאכלים וכלי האוכל, את הציורים, את סרטי הקולנוע, את טכסי המשא ומתן שלו, את סדרי ההתפייסות שלו, את שפת השיח שלו, את התרופות שהוא מרפא בהן את חולייו, את אופני החיזור, הנישואין, החרמות והלווית המתים, את כלי הנגינה שלו וגם את התהודה שהם יוצרים בראשו, את ההגות שלו, את צורת המלחמות ואת תפילות השלום שלו. וחביון המחשבות. ואת זכרון המקום.
והצד האחר שומע ולא מבין. הרי זה לא אותו ’מקום‘!
אבל אנו מבקשים לומר: כן, טבעו של עולם שיש בו סיפורים שונים והפוכים על אותה גבעה. טבעו של עולם שהוא בורא מקום לפי הזמן והנסיבות ומוצאו של האדם, ולפי הסיפור האישי והקיבוצי של המספר.
ולכן ראוי שטבעו של עולם יהיה שהסיפורים השונים יחיו זה לצד זה ואין האחד טוב יותר, מוחלט, נעלה, יפה, נכון יותר מן האחר. דווקא עצבותם של הסיפורים יכולה להפגיש את האויבים שטוענים לבעלות על המקום. במפגש כואב של דמיון. הסיוטים שלי הם לעתים, החלומות שלך. החלומות שלך – הסיוטים שלי.
אנו מבקשים לומר: אפשר לספר, אפשר להקשיב לסיפורים השונים, בלא שיבואו בהם הסיסמאות, ההתלהמות, ההתנשאות, ההתכחשות, ההתעלמות, המחיקה, האיום, האשליה של הבלעדיות.
זה קשה מנשוא. הרי כאילו אין פיתרון לסתירה. אלא שייתכן שדווקא כאן טמון, אולי, מקור של חסד, שיעור שהמקום נותן למספריו: חיו זה עם זה בסיפוריכם השונים. האזינו למקום האחר שבמקום הזה ממש. אין פיתרון לסתירה אלא בידיעה שכולם פה.
אנו מבקשים לומר: בקשב אינסופי שמצוי בכולנו אפשר לעשות את מספרי הסיפורים לחזקים יותר, ואת הקהילות השוכנות במקום לעשירות יותר, חסונות יותר, מגוונות יותר. אצילות יותר.
אפשר לראות את החסד: גבעה אחת היא ריבוא מקומות. נפתחת אל המקומות השונים שהיא מכילה. כמו רחם.
פרופ' יעקב רז
נולדתי וגדלתי בדרום תל אביב של הסלוניקאים וחלקתי את חיי הבוגרים בין טוקיו ותל אביב. ניסיתי כוחי בקריירות שונות - פסנתרן (קלאסי וג'ז), חקלאי (פלחה ומטעים), במאי תיאטרון, נזיר במנזר זן וטייל מתמיד בהרי אסיה (הודו, ויאטנם, בורמה ובעיקר יפן). מזה שנים מרצה בחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטה - ובעיקר אבא של יוני. כתבתי מאמרים, ספרים, שירים והרבה הגיגים שערכם מפוקפק. הדהרמה היא חלק ממני ואני מנסה להביא מטובה לעולם הממשי - אזורי חיים שיש בהם סיכוי לאי-נחת קטנה, גדולה, או הרסנית כמו עבודה, בית, משפחה, הורות, עסקים, סביבה והדיאלוג היהודי-ערבי. יוני, ילד נצחי ומיוחד, שינה ומשנה את חיי, מורה לי את הדהרמה האמיתית, את הממדים הנדיבים של הקיום. בעזרתו אני מבין את הדהרמה. בעזרתה אני מבין אותו.