משלי שלמה:
מתוך עלון "חוויית השבוע" של "החוויה היהודית"
"מְגוֹרַת רָשָׁע הִיא תְבוֹאֶנּוּ, וְתַאֲוַת צַדִּיקִים יִתֵּן. יַּעֲבוֹר סוּפָה וְאֵין רָשָׁע, וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם. כַּחֹמֶץ לַשִּׁנַּיִם וְכֶעָשָׁן לָעֵינָיִם, כֵּן הֶעָצֵל לְשֹׁלְחָיו". (משלי י'/כד'-כו')
"מגורת רשע היא תבואנו ותאוות צדיק יתן" - ה' בוחן כליות ולב והוא יודע מהו הדבר שמפניו פוחד וחושש מאוד הרשע. הפחד (המגור) שמפניו הכי מפחד הרשע, יבוא אליו מאת ה'. מכאן, שיש להעניש את הרשע בעונש שהכי מרתיע ומפחיד אותו. לעומת זאת - "ותאוות צדיק יתן" - ה' יתן גמול לצדיקים המהלכים בדרך הישר והחיוב - את הטוב שאליו הם מתאווים. שכרו של הצדיק יהיה, שיקבל את הדבר שהוא הכי רוצה שיקרה לו, הכל מאת ה'. ההבדל המהותי בין הצדיק לרשע: הרשע חושש מהרע והצדיק מתאווה אל הטוב, הרשע יודע ממה לחשוש והצדיק יודע אל מה להתאוות ולצפות.
"כעבור סופה ואין רשע, וצדיק יסוד עולם" - כח הרשע הוא זמני ושברירי בעוד כח הצדיק הוא יציב ואיתן: הרשע יעלם כמו רוח סערה שעוברת פתאום. אבל הצדיק הוא "יסוד עולם" - יסוד איתן שיתקיים זמן רב באמצעות זרע בר קיימא, ע"י צאצאיו להמשכיות הדורות פיזית ורוחנית. יש לבחון את קיום הרשע והצדיק לטווח הארוך: לרשע אין קיום קבוע, הוא חושב רק על הרגע, רק על הטווח הקצר. הוא איננו מתמודד עם קשיים ועושה דברים להנאתו הרגעית מבלי להשקיע מחשבה בהשלכות מעשיו לעתידו ולעתיד צאצאיו ולכן הוא גורם הרס רב כרוח סערה, אך גם חולף מהר כמו רוח סערה שאחריה הוא נעלם ובא השקט לעולם. לעומתו, הצדיק - חושב לטווח ארוך ומשקיע מאמץ כדי להתגבר על קשיים. הוא איננו חושב רק על עצמו אלא מתחשב בזולת ולכן בשעת קושי - בעת סופה - הם תומכים זה בזה ומתגברים ונשארים יציבים לעולם.
"כחומץ לשיניים וכעשן לעיניים, כן העצל לשולחיו" - השליח העצל, שאינו מבצע שליחותו כרצון שולחו, גורם לו מורת רוח, כעס ורוגז. כאשר הסכים לבצע את השליחות גרם השליח לשולחו קורת רוח ונחת שנזדמן לו והוא מוכן לסייע לו. אולם בסוף - אכזבה, השליח העצל לא מבצע את שליחותו כראוי ומאכזב את שולחו. למה הדבר דומה? לחומץ לשיניים ולעשן לעיניים: החומץ - שם כללי לדברים חמוצים מעוררי תיאבון הנאכלים לפני הסעודה, הם מענגים אבל גורמים לנזקים לשיניים תוך פגיעה בעצם השן, מה שמעכב את האכילה. העשן העולה מן המוגמר - קטורת בסוף הסעודה, מפיץ ריח טוב של קטורת ומזיק לעיניים תוך שהוא מעכיר אותן. בנוסף, טעם החומץ נדבק לשיניים ולכן אין הנאה מהאוכל המוגש לאחר מכן והעשן נדבק לעיניים ואי אפשר להיפטר ממנו.כך העצל - הוא "נדבק למקומו" ועד שהוא זז לבצע את המשימה, יהיה בכך יותר נזק מאשר תועלת.
ד"ר אברהם גוטליב