משלי שלמה:
מתוך עלון "חוויית השבוע" של "החוויה היהודית"
"בְּנִי אִם חָכַם לִבֶּךָ, יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי. וְתַעְלֹזְנָה כִלְיוֹתָי, בְּדַבֵּר שְׂפָתֶיךָ מֵישָׁרִים. אַל יְקַנֵּא לִבְּךָ בַּחַטָּאִים, כִּי אִם בְּיִרְאַת ה' כָּל הַיּוֹם. כִּי אִם יֵשׁ אַחֲרִית, וְתִקְוָתְךָ לֹא תִכָּרֵת. שְׁמַע אַתָּה בְנִי וַחֲכָם, וְאַשֵּׁר בַּדֶּרֶךְ לִבֶּךָ. אַל תְּהִי בְסֹבְאֵי-יָיִן, בְּזֹלְלֵי בָשָׂר לָמוֹ. כִּי סֹבֵא וְזוֹלֵל יִוָּרֵשׁ, וּקְרָעִים תַּלְבִּישׁ נוּמָה". (משלי כ"ג/טו'-כא')
"בְּנִי אִם חָכַם לִבֶּךָ, יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי" - חכמת הבן היא שמחה ונחת להורים: האב פונה לבנו ואומר, אם לבך קנה חכמה - חכמת חיים, שהרגש הפנימי שלך הגיוני, שקוּל וסביר, גם אני אשמח מכל הלב על הנחת שהסבת להוריך.
"וְתַעְלֹזְנָה כִלְיוֹתָי, בְּדַבֵּר שְׂפָתֶיךָ מֵישָׁרִים" - אני אשמח כאשר שפתיך דוברות אמת, שפה ישרה אמיתית, כֵנה ונקיה. הכליות הן מרכז הרגשות של האדם. בלשון הפיוטית המקראית, המחשבות, ההרהורים, העֵצות והרגשות, מיוחסים לאיברים הפנימיים שבגוף האדם: הלב, הקֶּרב והכליות.
"אַל יְקַנֵּא לִבְּךָ בַּחַטָּאִים, כִּי אִם בְּיִרְאַת ה' כָּל הַיּוֹם" - אסור לך האדם, מבחינת הרגש והמצפוּן שבליבך, לקנא בהצלחתם כביכול , של החוטאים, שדרכם שלילית ואף רעה. בְּמה כן יש לקנא, לשאוף ולדבוק? בהתנהגות חיובית, מוּסרית וערכית, ביראי ה' שמתנהגים ביושר כלפי הזולת וכלפי ה'.
"כִּי אִם יֵשׁ אַחֲרִית, וְתִקְוָתְךָ לֹא תִכָּרֵת" - שהרי יש עתיד בסופו של דבר ותקוותך במשמעות ציפייתך לטובה, תתקיים!
"שְׁמַע אַתָּה בְנִי וַחֲכָם, וְאַשֵּׁר בַּדֶּרֶךְ לִבֶּךָ" - החכם פונה ישירות, באופן נחרץ, ומזהירו: שמע בני לדברי החכמה ותחכים, תפנימם ותיישמם. הולך את ליבך, מצפונך והרגש שלך בדרך הישר והטוב.
"אַל תְּהִי בְסֹבְאֵי-יָיִן, בְּזֹלְלֵי בָשָׂר לָמוֹ" - אזהרה נגד שיכרות וזלילה: אל תימצא בחברת אנשים המרבים לשתות יין לשוכרה. וכן, אל תימצא בחברת אנשים המרבים לאכול בשר ללא מידה. למו - להם, להנאתם ולמילוי תאוותם.
"כִּי סֹבֵא וְזוֹלֵל יִוָּרֵשׁ, וּקְרָעִים תַּלְבִּישׁ נוּמָה" - החכם, מפרש כאן את צו התורה בפרשת 'כי-תצא': "בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ, בְּקֹלֵנוּ, זוֹלֵל, וְסֹבֵא" (דברים כ"א/כ'). בן זה, אשר סר מדרך הישר והטוב וממרה, מרמה את פי אבותיו, הוא זולל וסובא - זולל בשר בתאווה ללא כל הבחנה וכך גם שותה יין לשוכרה, בלי גבולות. שהרי סופו של ביזבוז, לא רק בבריאות, במצב הבריאותי, אלא גם בכיס, במצב הפיננסי-הכלכלי: השותה הרבה יין לשוכרה והזולל, הטורף בשר וכל דבר, סופו להתרושש ולרדת מנכסיו ולהיות רש חסר-כל, מזון וביגוּד, כנאמר: "אִישׁ מַחְסוֹר אֹהֵב שִׂמְחָה, אֹהֵב יַיִן וָשֶׁמֶן לֹא יַעֲשִׁיר" (משלי כ"א/יז'). כלומר: מי שאוהב רק שמחה ולא עמל לפרנסתו, סופו להיות עני מחוּסר כל. וכן, כל המבזבז את ממונו על משתאות ותפנוּקים, יין ושמן למאכל ולסוך את גופו, לא יתעשר, אלא יהיה עני ואביון. וכן בִּדבר הסכנה שבעצלות וחוסר המעש: "אַל תֶּאֱהַב שֵׁנָה פֶּן תִּוָּרֵשׁ, פְּקַח עֵינֶיךָ שְׂבַע לָחֶם" - אל תתעצל ותישן הרבה, כי סופך להתרושש. אלא,פקח את העיניים ותהיה מציאותי, תעבוד למחייתך, כדי שתוכל להשיג לחם ומזון בכלל, כדי שתהיה שבע. הירידה מהנכסים תביא בושה על האדם: "וּקְרָעִים, תַּלְבִּישׁ נוּמָה". לא יהיו לך בגדים ראויים אלא קרועים ובלויים, שיסבו לך נומה, שינה, במשמעות של בריחה מן המציאות - עצב ובושה. הביזבוז בכלל, מביא לעניות וּגם לביזיון בעיני כל.
מסקנה:
תבונת הלב מבחינה ריגשית-מצפונית, היא ברכה לאדם. חכמת הבן כחכמת חיים להצלחה בעשייה, מסבה שמחה ונחת להורים שהשקיעו בגידולו ובחינוכו, שבנם היקר, בן טיפוחם מבין ומצליח. יש לשאוף להתנהגות חיובית, מוּסרית וערכית, מתוך יראת שמים, הכנעה, יושר ומידות הנהגה טובות. כי, רק להתנהגות והתנהלות חיובית, ישרה ותקינה, יש עתיד קיומי. אסור להפריז בכל דבר ובמיוחד לא ביין שנועד לקידוש והבדלה ולא בבשר, הנועד לסעודות מצוה.
אתר: www.h-y1.fav.co.il
ד"ר אברהם גוטליב
המרכז ללימודי יסוד ביהדות
אוניברסיטת "בר-אילן"