משלי שלמה:
"לֵךְ אֶל נְמָלָה עֵצל, רְאֵה דְּרָכֶיהָ וַחֲכָם. אֲשֶׁר אֵין לָהּ קָצִין, שׁוֹטֵר וּמֹשֵל. תָּכִין בַּקַּיִץ לַחְמָהּ, אָגְרָה בַקָּצִיר מַאֲכָלָהּ. עַד מָתַי עָצֵל תִּשְׁכָּב, מָתַי תָּקוּם מִשְׁנָתֶךָ. מְעַט שֵׁנוֹת מְעַט תְּנוּמוֹת, מְעַט חִבֻּק יָדַיִם לִשְׁכָּב. וּבָא כִמְהַלֵּךְ רֵאשֶׁךָ, וּמַחְסְֹרְךָ כְּאִישׁ מָגֵן" (משלי ו'/ו'-יא')
המחנך החכם יוצא נגד העצל והעצלות, ומציע לעצל שיתבונן בנמלה וילמד ממעשיה. הנמלה מסמלת את החריצות בדרך החכמה - בחשיבה לטווח ארוך ותכנון לעתיד.
"לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם" - אתה, האדם העצל, לך והתבונן במידותיה הטובות של הנמלה- הזריזות, החריצות ולמד ממנה. ההדגשה היא על "דרכיה" בלשון רבים,שהרי ניתן ללמוד מן הנמלה מידות רבות טובות, כפי שיפורט בהמשך. הכוונה כאן לנמלה מהסוג המכונה "נמלת הקציר", הנפוצה בארץ, ממנה ממליץ החכם באדם ללמוד כיצד להתגבר על מידת העצלות.
"אשר אין לה קצין שוטר ומושל" - אף אחד לא מכריח את הנמלה לעשות עבודה של "אגירת מזון", אין כאן כח זר כלשהו המכריח אותה לפעול - "אין לה קצין" - שופט ומנהיג, וגם לא שוטר - משגיח ומושל שיצווה אותה בתוקף לעשות דבר מה. ניתן ללמוד ממנה מהי אחריות אישית, שקידה ודרך ארץ. אין עליה כל פיקוח ובכל זאת היא איננה "מבזבזת את זמנה" ועובדת ללא לאות.
"תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה" - הנמלה היא בעלת יוזמה ודואגת לעתיד - היא מכינה ומסדרת מראש בתקופת הקיץ, את אשר נחוץ לה לחודשי החורף, בהם הנמלים מכונסות במחילותיהן שבאדמה. בתקופת הקיץ - בזמן שהתבואה רבה בשדה, היא עמלה, חוסכת גרעיני תבואה כדי להבטיח את מזונה בעתיד. יש ללמוד ממנה תכנון לטווח ארוך, השקעת מאמץ בהווה למען עתיד בטוח.
מפסוק זה ניתן ללמוד אף על יושרה הפנימי: הנמלה אינה גוזלת אוכל מנמלים אחרות, כפי שמסביר רש"י: "תכין בקיץ לחמה-מזונה, כל אחת ואחת אינה גוזלת מחברתה"., אלא טורחת להכין לעצמה ואף לחברותיה את המזון הדרוש.
"עד מתי עצל תשכב מתי תקום משנתך" - הנמלה כביכול מוכיחה את האדם העצל שאינו משכים לעבודתו ואומרת לו מתי תפסיק לשכב בטל על מיטתך? העצלות היא מידה רעה מאוד, שהיא מביאה לידי בטלה והרס. לעומתה - המשמעת העצמית מובילה את האדם לעשיה נבונה, להתמדה ולהתגברות על היצר.
"מעט שנות, מעט תנומות, מעט חיבוק ידיים לשכב" - העצל אומר "עוד מעט": מעט שינה, מעט תנומה, מעט שכיבה על המיטה. הוא דוחה את העשיה ככל שהוא יכול, על מנת לשכב בבטלה וחוסר מעש.
"ובא כמהלך ראשך ומחסורך כאיש מגן" - סופו של העצל, שיבוא ויצעד חסר כל כאיש מגן שאין לו כח להגן. העצל, למרות שאינו מביא רעה על ידי עשיה רעה, עצם אי העשיה שלו מביאה רעה. הוא נוהג לפי הכלל: "שב ואל תעשה" ובכך מביא רעה על עצמו ועל סביבתו.
נמצאנו למדים שמי שפועל כנמלה ודואג ועובד לפרנסתו, זוכה לעתיד בטוח ולמזון מבלי להזדקק לאחרים.
שלמה המלך בחר בנמלה שתשתמש דוגמא לעצל, כיצד להתגבר על תכונת העצלות, משום שהנמלה היא יצור המצלי לשרוד בטבע אף בתנאים קשים. לעומתה העצלות מתבטאת בשכיבה במיטה, בבטלה ובחוסר מעש, לא יוצרת דבר אלא רק מונעת עשייה ויצירתיות, מורידה ערנות ולבסוף פוגעת בבריאות.