אבל

מסיבות אישיות מעניין אותי האבל,או יותר נכון חוסר היכולת להתאבל,אני כמה לזרם של דמעות משחררות,-אני רוצה כבר להרגיש כאב,עז ככל שיהיה ולהמשיך הלאה,במקום זה חזרתי לדפוס ישן -של להרגיש לא להרגיש אני שוב חי מאחורי חלונות זכוכית.בימים ובעיקר בלילות -אני נמלט.אין אני -הפכתי להיות דק וצרחני-לא נקווא בשום מקום.שוב אני משתמש ברציונליות כדי לתאר ולהבין מה אני מרגיש.אני מסתכל בעצמי  כמו עכבר מעבדה ומקיש הקשים לוגיים -אם אני לא כאן ולא כאן-כנראה שאני כאן.אם יש תמונות אם יש ציור- אלה תמונות איך התחמקתי מפניו בימים האחרונים ששכב בבית החולים -איך שמחתי להיות לידו(כי המתח רפה שם-אבל ברגע שהיתי שם -ברחתי מלראות כמה כואב לו,לא הייתי שם-אולי רק בלילה האחרון -אז לא ידעתי שהוא האחרון-כשהכאבים שלו כבר היו ללא נשוא.הידיים שלו היו באותו זמן נפוחות ולא נתנו כבר תחושה של מגע אנושי(איך נתתי לו להגיע למצב כזה)הוא היה קשור מכל עבר כי הכאבים גרמו לו להתעוות לקרוע את צינורות החמצן.לטפתי לו את המצח(המצח היה המקום היחידי ששמר על המגע האנושי-בליטופים האלה הוא הפך להיות הילד שלי) בזמן אותם התעוותיות של כאב-שאלתי אותו אם הוא רוצה שירדימו אותו(אולי הזמנים מתערבבים לי-אולי לא הפעם הזו שהוא עשה לי כן עם הראש)-המבט שלו באותם ימים רודף אותי -מבט אבוד-כאילו חיפש דרך בלבירנט הנורא הזה שהיה בו -וכבר התיאש מאפשרות שכזו תמצא-דרך המבט שלו ראיתי את עצמי,קיוותי שאף פעם אראה את המבט הזה בעיניים של הבנות-אני כבר יודע שזו תקוות שווא-גם הן יצטרכו לאבד את הדרך.

(גם עכשיו כשאני כותב אני תוהה אם אני כותב כדי שיבינו אותי או כדי שלא יבינו-אני שובר את החוויה לאלפי שברים ומערבל אותם-אני משאיר עקבות ומטשטש אותם. פיסול ופסילה

 הגברתי את כמות הקילומטרים שאני עושה בשחייה.וחבל לי שאין לי זמן לשחות הרבה יותר-ימים שלמים של בריכות-שתי וערב,מאמץ של שרירים -כאב של שרירים.חללים קטנים שאני מוצא בנשימות .

אני מנחם את דורית שאבדה עכשיו את אחותה-אני מקנא בה בה בכאב הנורא שהיא חווה-על  היכולת שלה לחיות בתוך הכאב

אני חולם על פילים לכודים  בשלוליות חרבות.(מים הם חפשו)

אני עצבני,לא נוח לי בעור שלי

אני מוקף באנשים שאוהבים אותי ומרגיש אשם על זה. אני מגלה את היתרונות של אלכוהול מחדש

אני אוכל מתוק בכמויות מטורפות ימי כיף-ימי בחילה

אני מתלבט לגבי הפחד שלו מהמוות.

"כדי להתגבר יש לקבל,לא להעביר דף או להשליך אל הנשיה.במקרה של טרגדיה אין מנוס ממלאכת האבל,וזו אינה תלויה כלל בפיוס או במחילה, או בהיעדרם.בספרד לא ריצו את האבל, וריצויו הוא בו השאר,הכרה ציבורית בכך שאכן ארע דבר טרגי-ומעל לכל-חסר תקנה.אדרבה ,בשגרת החולין היחסית שהושגה , מתבשמים שוב ושוב מן הבלבול בן דברים שהם חומר היסטורי לבן דברים  שאינם חומר היסטורי עדיין, ושמבחינה מסוימת לעולם לא יהיו -דברים שהם חומר של חיים והעדר חיים. האבל אינו אפילו שאלה של זיכרון:אין בו משום הקבלה לרגע שזוכרים מת, זיכרון עשוי להיות כאוב או מנחם,אלא לרגע שנותנים בו ביטוי להעדרו המוחלט.להתאבל פרושו להתקרב אל קיומו של חלל."

קרלוס פיירה -אנתולוגית שירת תומס סגוביה 

"הפרדוקס של הסליחה, המכסה על תהומות רגשיים בין נפגע ופוגע, נוסח על ידי הפילוסוף הצרפתי ז'ק דרידה: הסליחה אפשרית רק במקום שבו קיימת פגיעה - ככל שהפגיעה גדולה יותר יש יותר צורך בסליחה, ומצד שני, ככל שהפגיעה גדולה יותר כך הסליחה מוצדקת פחות.

הסליחה האנושית מתוארת בתנ"ך בשורש נ.ש.א. בספר הוא מביא את דברי אחיו של יוסף לאחיהם, אחרי מותו של יעקב ובשמו: "ואתה שא נא פשע אחיך וחטאתם". "'שא נא' פירושו סלח, וההנמקה היא 'כי רעה גמלוך'. אתה תסלח להם - לא כי הם מתחרטים, אלא כי הם מודים ברעה ואתה צריך לשאת את כל כובד החטא", אומר בנזימן. "התנ"ך לא מתאר מה קורה אחר כך בין יוסף לאחיו, אבל אפשר לנחש שהעוול הראשוני איננו מרפה מהם

בנזימן קורא לסליחה או לנשיאה המשותפת "סליחה דיאלוגית". במה כרוכה סליחה כזו? "בנכונות לשקע את טביעות האצבע של הפוגע במרקם חייך", אומר בנזימן. "הנשיאה המשותפת של העוול קשורה בשיחות רבות עליו, בכאב והרבה כעס. בניגוד לאיפיון הרווח של סליחה בספרות הפילוסופית, סליחה לא יכולה להיות התגברות מוחלטת על טינה.

"השיקוע אומר שאתה מוכן לקחת אחריות על נשיאת הצלקת: הרי גם פגיעה היא סוג של מגע. כשמישהו שרט אותך תראה את הטביעות על העור, אבל הן שלו, ולכן אתה מייחל לרגע שבו העור שלך יהיה חלק ונקי ולא תוכל לראות את הטביעות שלו. הסליחה היא תהליך הפוך - אתה מחבק את הפוגע ואתה מוכן שהטביעות והצלקות והעור החדש מעל הצלקות, יהיו חלק ממך מבלי שתרצה לעמעם או להרחיק אותו".

הקשר בין סליחה לכפרה הנדרשת ביום כיפור הוא קשר הדוק, לדבריו. "לכפר פירושו לכסות. האזכור הראשון לכך הוא בציווי לנוח: תמרח כופר על התיבה. מאותו שורש נגזרת גם כפורת. מי שמכפר שם מכסה או מורח שכבה של חומר. בלשון עממית עכשווית, אנחנו קוראים לפעולה כזו לטייח, וזו מילה שאומרים אותה לגנאי, משום שאם טייחת לא עשית עבודה שלמה. הטענה שלי היא שזה מה שקורה בתהליך הסליחה - העבודה איננה שלמה: העוול מבצבץ ומכריח אותנו להתעמת אתו.

"יש למשל ויכוח בין בית הלל לבית שמאי על השאלה הבאה: גנבת קורה ובנית על גביה בניין. כיצד ניתן לכפר על העוול הזה? בית שמאי אומר תהרוס את הבניין ותחזיר את הקורה ואילו בית הלל אומר תחזיר את דמי הקורה ותשאיר הבניין. האופציה של שמאי רדיקלית - תהרוס וההריסה תאפשר לבנות מחדש ולא תהיה שם אף קורה גזולה. הסליחה היא הדרך של בית הלל. אתה רואה את הבניין היפה שלך ובכל פעם גם רואה את הקורה הגזולה עליה הוא עומד".