המאמר שלפניכם מדבר על הופעת של אל או אלה במרחב יצירתי אותו מבטא ציור שצירתי ושאפשר לראותו בקישור למטה.
את הופעתו הראשונה של האל החדש חוויתי כשחיפשתי מיתוס שיתאר שינויי דרסטיים בחיי.
מהו הכוח הזה?
מהו הכוח המשנע את הוויתי ממימד למימד תוך שיבוש הכיוונים הקודמים.
אולי אקרא לו ורטיגו.
בדימיוני המשכתי לראות את דמות הוריגו בדימיוני כדמות העולה מתוך החול הרטוב. נראה היה לי שהוא דמות ממשפחת האלים הצומחים מתוך החול מתוך העפר. בציור שלי הוא מתואר באמצעות רשת. ומסמל יישות המייצגת את הכוח המשפיע עלינו בתוך הרשת הוירטואלית.
המאמר כתוב בידי, אמנית המתייחסת לאובייקטים קונקרטיים ולהשפעתם עלינו במציאות, כאל תכנים הלובשים ופושטים צורה במרחב של משחק.
נקודת הייחוס התרבותית שלי היא התופעה, שבקרב תרבויות, לאורך ההיסטוריה, פנתאון של אלים נוצר במקום כלשהו כאשר אנשים חשו צורך לבטא מהות מופשטת, אותה חשו כלפי אובייקט מציאותי בסביבת חייהם, למשל 'אלת הנחשים' ו- 'אל המעיין', 'אל הרעם' , 'שד המערות' וכדומה.
דימוי האל או האלה הגדיר צורה העוזרת להתמודד ולהעצים את חווית השליטה בקיום האנושי, השואף ליציבות ומאופיין באי יציבות. אלים הם התגבשות של צורה, הממחישה את היחס שלנו, הבלתי נראה, לחפצים ואירועים בסביבת חיינו. על כן אני משתמשת במושגים 'מיתוס' ו-'חברה', אבל אני ממקמת אותם במרחב אחר מהמקובל.
אני משחקת לפניכם בשני מושגים: 'מיתוס' ו-'חברה', בהם אני בוחרת להשתמש במרחב אישי.
מה זה אומר?
אני משאילה את המושג 'חברה' ובמקום למקם את המושג במרחב חיצוני בין-אישי, ביני לבינכם, אני מתבוננת אל תוך מרחב פנימי ביני לביני. ולרגע, לצורך המשחק, אני מכנה את סך הקולות, המחשבות והרגשות הפרטים שלי ואת אירועים בניהם 'חברה'.
עכשיו הזמנתי אותך הקורא/ת לצאת מהמרחב הקונקרטי המציאותי שביני לבניך. ולהיכנס למרחב הפנימי שלי, בו אני יוצרת. ניסיון קצת אחר מהמוכר בציבור הישראלי האקדמי.
אני עושה זאת מתוקף היותי אומנית וכל אלו הם חומר ביד היוצר עבורי.
המיתוס הוא דימויי כוח המתעורר בדמיוני ובמחשבתי והוא מיוצג על ידי הדמיון כאילו היה מציאות של ממש.
במאמר שלי, המושג דימוי הוא צורה המתממשת בדמיון וקיימת גם ללא מימוש בחומר.
המושג שד – הוא רוח רעה מעוררת פחד,
שד – הוא איבר נשי המזין תינוק,
תוכן- הוא מופשט מניע לפעולה המחפש ללבוש צורה.
צורה- הרגל תפיסה במרחב התודעה. מחשבה, רגש, תחושה, יצר, דימוי.
ורטיגו- שיבוש קינסתטי של כיוונים במרחב ביחס לכוח המשיכה של כדור הארץ.
ורטיגו להקת ריקוד המנוהלת על ידי עדי שעאל ונועה ורטהיימר.
אבדן צורה- שינוי הנובע מאבדן חוק שימור הצורה המאפיין את הדומם הצומח והחי העשוי חומר, או שינוי בתבנית חשיבה ותפיסה אנושית.
המאמר שלפניכם אינו מאמר רגיל. הוא בא לתאר את הכוח המניע לציור, בציור המצורף בקישור ומדוע כיניתי אותו 'ורטיגו' למרות שהוא נייח ויציב.
אני משתמשת במילים, אני מציבה כמה מושגי יסוד להבנת המאמר, אבל פיתוח הרעיון לא ייצור משך הגיוני.
עוד מעט המאמר יישאף ליצור קשר אסוציאטיבי בין מרכיביו, בכדי לספר על רצף דימוים קשורים זה לזו בקומפוזיציה של ציור. אהיה אסוציאטיבית, כי ציור אינו נולד ממהלך רציונאלי טהור. ציור נולד משימוש בעובדות רציונאליות כחומר ביד יוצר האסוציאציות.
התהליך הוא קוגניטיבי אבל אינו רציונאלי.
ועכשיו ארשום לכם רשימה של חוקים המבחינים בין המרחב הפנימי או המרחב המיתולוגי לבין המרחב הקונקרטי והרציונאלי המאפיין את תרבותנו וסביבת חיינו המודרנית.
אסוציאציה היא הבט. היא קרבה בין שני דברים היוצרים בניהם יחסים ייחודים משום קרבתם במרחב. במציאות צורה אינה משתנה. יש לנו כאן ביננו חוק שימור צורה המסדר עבורינו את הדברים בעולם. שולחן הוא שולחן, אלון הוא אלון ואדם הוא אדם. בדמיון אין חוק שימור צורה. צורות משתנות כי בדמיון שלנו אין חוק שימור צורה וגם במיתולוגיה אין חוק שימור צורה. צורות מתחלפות, בכדי לספר לנו סיפור על איך תוכן אחד מתמיר לתוכן אחר. מאחר והמיתולוגיה היא רכוש ציבורי ושפה קבוצתית חוק שימוש הצורה משתלט בסופו של דבר על הדימויים וצורות מתקבעות עם הזמן.
אי שימור הצורה היא "ורטיגו" חזותי כי המונח ורטיגו מתאר אבדן יחסי הכיוון במרחב ביחס לנקודה הקבועה של הגרוויטציה.
כאשר אנחנו מאבדים מבנה וסדר ישנים, מתעורר אצל חלקינו פחד ואצל חלקינו מתעוררת סקרנות.
הפחד הזה מגיע לדעתי ממשפחה של פחדים שיש להם קרבה זה לזה כמו פחד נטישה, פחד מאובדן שליטה, פחד מות, פחד מהלא ידוע. הסקרנות שייכת לאלה המתענגים מן הדאייה אל תוך המרחב הלא ידוע.
כאשר אנחנו מסתכלים על דימוי לא תמיד אפשר לחוש או להרגיש את הפחד, כי הדימוי מציג עצמו לפנינו כמסתורין, כחידה. המסתוריות היא תכונה של שפת הדימויים. המסתוריות מכילה תכנים שאינם מתגלים במבט ראשון, כמו שהמילה שד- רוח מפחידה, ובעברית, היא מקבילה למילה שד, זה המזין תינוקות.
אם אני מצרפת את שני המובנים זה לזה אני מבינה שכל רוח רעה שצצה בחיי באה להזין אותי ולמסור לי תוכן שיצמח אותי גם אם היא פוגשת אותי בצילו של קיר הפחד.
בתוך המילה פחד מסתתרת מילה בעלת אותן אותיות ברוורס: דחף.
ולכן אני מצרפת לעצמי פעולה שיש לה שלושה מרכיבים:
שד עולה מן האדמה ללא צבע, אור וחושך צורתו, פיו משורבב אלי כנשיקה. נשיקת מות דרך קיר הפחד. במקום לעמוד מול קיר הפחד אני מבצעת פעולת ורטיגו. משבשת את הכיוונים משבשת את הנחת היסוד שלי. אפופה בסקרנות אני מחכה לראות מה תביא לי נשיקת השד.
כשאני הופכת כיוונים אין לי עוד נקודת ייחוס קדומה.
השד עובר את מסך הפחד הוא הופך לציור והנשיקה שבו היא סמל לדחף שלו לגעת בי, האישה. מיד צצות בטווח הנשיקה שלו שתי נערות מחפשות אהבה, מבעד למסך של פחד אוחזות זו בזו ליצירת חיים אחרים. חיים מחוץ לתבנית המוכרת. חיים הדורשים מהן לדאות אל הלא ידוע.
ככה זה כאשר אי שימור תחושת היציבות והכיוון ואי שימור הצורה מאפשר לתודעה שלנו לעבור למימד לא מוכר.
מן הסדק, בשבר של תבניות החשיבה מציצות אלינו דמויות השפעה חדשות.
https://www.facebook.com/photo.php?