האם ציור יחיד מייצג צומת תוכן ברשת חברתית?

אני רוצה ליצור אירוע בו נגלה יחדיו טפח מרשת תוכן המתקיימת כל העת בנינו.

רשת תוכן קיימת גם כשאנחנו נפגשים וגם כשלא, היא מתקיימת כשאנחנו מגיבים זה על זה ברשת חברתית או כשאנחנו דוממים. הרשת החברתית הוירטואלית חושפת לעיתים טפח מרשת התכנים הקושרת בנינו. לתכנים האלה יש עצמה המשפיעה רבות על הבחירות שלנו ובעבר התחבאו במסתורין של המיתוס הקרמתי.

התכנים שבתוכנו הם אלה הגורמים לנו לפעולה או לתנועה ממקום למקום כי הם יוצרים זיקות ביננו לבין העולם.

יש תכנים המסודרים במרחב רציונאלי והרציונאל שלנו פועל באמצעות מילים. יש תכנים המסודרים במרחב לא רציונאלי ומבוטאים בדימויים. דימוי "חופר" תחת קרום המילים הרציונאלי. מתחת לפני השטח הרציונאלי נוצרים הקשרים חבויים להם אנחנו קוראים אסוציאציה.

דעתי ההקשרים האסוציאטיביים האלה נובעים מחוקי ארגון מרחבי: קרבה, מרחק, מעל, מתחת, מאחורי, לפני. ותכונה משותפת.

לכן אני רואה ציור כסוג של מעבדה המאפשרת תרגול מודעות של תכנים שחלקם אינם רציונאליים וחלקם עולים לתודעה רק בזמן עיון. גם האמנית וגם הצופה יכולים להתאמן במעבדה הזו.

עבור האמנית תרגול הארגון מתרחש בזמן התעצבות הקומפוזיציה כצורת תוכן המרכבת מחלקיקי תוכן קטנים.

כשאני מנסחת זאת כך עכשיו, אני שוברת את היחס המקובל אל ציור כאל חפץ אסטתי ואני מזמינה אתכם לחוות את הציור כקפסולת תוכן מרחבית המעוררת פעולה בין חלקיו לבין חלקים בנפשינו באמצעות האסתטיקה. קפסולת תוכן משפיעה ומושפעת.

איך בדיוק?

דוגמא חיה עבורנו לקומפוזיציה יכולה להיות רשת חברתית.

בימינו רובינו מקבלים אפשרות להשפיע בצורה יצירתית על רשת חברתית. הפעילות הזו מזכירה לי אירוע אילתור ענק בו כל אחד מאיתנו הוא חלקיק. ואולם כבר יש חברות האוספות את המידע בו נטלנו חלק ויוצרות תמונה מערכתית לפעולות היומיום בהן לקחנו חלק. התמונה הגדולה נמצאת בשימוש מעצבי דעה, פרסומאים, חברות המעוניינות להשפיע, מפלגות. הפעולות של אירגונים כאלה מושפעות ממכלול תנועת הרשת. אנחנו מעורבים במשחק הגדול והמודרני של הרשת החברתית, שהיא מארג דינאמי של תוכן, בו אנשים בעלי עניין משחקים משחק מודרני מעצב חיים. זהו מרחב מלא מסתורין המתפתח בימינו ועוצמתו רבה בתחום האישי, החברתי, חלופות ידע והשפה הפוליטית.

אדם פרטי מתקשה לעיתים להבחין בחלקים ברשת המעצבים את דעתו, כי יש הרגשה של חופש אינטואיטיבי, של בחירה חופשית, למעשה אנחנו נחשפים לכמות ידע אדירה והתכנים שלנו נמצאים בדיאלוג עם המידע הזה גם לאחר כיבוי המחשב.

זה כוחו של דימוי. שהוא מלווה אותנו לאחר שנחשפנו אליו כחתום במרחב הפנימי שלנו.

זו טבעה של השפעה, שהיא הדדית לכל הכיוונים.

אני מחפשת את הרשת הזו, את רשת התכנים המקיפה אותנו, לא רק ברשת אלא גם בחיי היומיום וגם בהתנהגות שלנו.

ביומיום, כמו ברשת, מתרחשים המון אירועים בו זמנית. איננו מיחסים לאירועים האלה חשיבות מיוחדת ובדרך כלל איננו זוכרים אותם רק לפעמים צירוף מסוים הופך אירוע לרב  משמעות.

למה?

כי משהו ביחסים בין תכנים פנימיים שלנו לבין תכנים המשתקפים באירוע פוקח לנו את החושים.

למשל, אדם שבילדותו אחיו התאבד בקפיצה, לא ישכח אירוע בו ראה איש זר קופץ מגג ליד בית הקפה השכונתי. לעיתים יישא את הזיכרון בהיחבא ולעיתים יצא לעזור למשפחה הניזוקה. זו הדרך בה אירועי גורל אנושיים, שזורי תוכן מסתורי, מעוררים בנו פעולה ועמדה ביחס לאירועי חיים ולמקום במרחב בו אנו בוחרים להיות.

זו הצורה בה ה"קרמה" שוזרת את רשת הסיפורים רוחשי התוכן בנינו.

קומפוזיציה של ציור פועלת בתוך אותה תבנית חוקים.

אלא שכאן התכנים פועלים באמצעות דימויים נייחים. דימויים מצוירים הם מקובעים ואינם יכולים לקפוץ החוצה ולשנות מיקום. מגבלת התנועה מצמצמת את הדימוי המציאותי לסימבול של צורות דומות לו ומדגישה את חשיבות צירי המרחב המצויר, גובה רוחב ועומק.

כאשר אני מציבה על הבד כמה אלמנטים דימויים, מיקומם קובע את משמעות התוכן שהם מסמלים ואת יחסי התוכן שיהיו אחר כך אבני בניין לסיפור. הסיפור הוא צורה לבטא זמן, מימד שאינו נתפס בציור כמו שהוא במרחב המציאות שלנו.

לדוגמא אם אני לוקחת דימוי של להקת 'משינה', (ראה ציור בקישור למטה) אנשים מבוגרים המתחפשים לאנשים צעירים וגם בלילה מופיעים במשקפי שמש כתחפושת. זמרים, שכאשר לא שומעים אותם, כיוון שציור הוא דומם מהווייתו, הם נראים קצת כמו תלמידי ישיבה, אם אני מציבה אותם מעל דמות הנושא בציור, נערה במגפיים אדומים והם נמצאים מעליה, מיד, מעצם מיקומם הם יכולים להקשר באסוציאציה לכל מה שמעל (ענן, אלוהים, מלאכים, האח הגדול ועוד כיד דמיונכם הפורה). המיקום מאפשר צומת-רשת האוצר תוכן מסוים ודוחה תכנים אחרים וכך נוצר בנינו האמנית והצופה, תחום שיתוף שבו כל אחד מאיתנו יוצר תימון (ויזואליזציה) אישית עבור תחום תוכן אחד.

לכן אני רואה קומפוזיציה ציורית כתרגול של האמן ושל הצופה בארגון מרחב. יש לה צירי רוחב, ימין ושמאל על פני הקנבס ויש בה כיווני עומק. היא מציעה למתבונן להתאמן ביצירת סיפור והבנת חלקו במרחב בו מימד הזמן ומימד העומק מעוותים ביחס למציאות עיוות מימדי שהמדיה אוכפת על הצורות.

למרות שציור הוא נייח אפשר להתייחס אליו כאל מרחב תוכן ולא כאל חפץ לקישוט ולחפש וגם למצוא בו את מימד הזמן, את הסיפור. אפשר למצוא בו את הואריאציות האנושיות שכולנו מייצגים ברשת יצירתית בהיותינו חלקיק היוצר שלם. הציור מבקש מהאמנית ליצור דוגמית למכלול בכדי שהצופים ייצרו את הסיפור שלהם מנקודת מבט חיצונית.

לכן הציור הוא רמז לנקודה עלפני רשת של תוכן.  ולפי אותם חוקים הסיפור שלנו מעשיר ומשפיע על הציור ומטעין אותו

ולרשת התוכן הנוצרת מכלל הסיפורים שלנו אני קוראת ONEMINDE

וזו שמה של תערוכה אותה אני יוצרת בימים אלה מציור ועוד ציור המחכים לסיפור ועוד סיפור שלכם שישפיע עליה.

Nurit Shany, Red Shoes, oil on canvas 85X100cm

https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10201405837931760&set=a.10201405836931735.1073741826.1348934719&type=3&theater