דימויים מרהטים את עולמי

אני שואלת אתכם שאלה שאין לי עליה תשובה.

איני מבינה בזכויות יוצרים אבל איני חושבת שגם להם אין תשובה לשאלתי.

לצורך ניסוח השאלה אני רוצה לספר לכם על מקרה יומיומי בחיי.

כיוון שאני אמנית איני מפסיקה לעבוד לרגע. אין לי חופש כמו לעובדים אחרים במשק. כשאני מציירת אני מממשת, כשאני במחשב אני מגלגלת רעיונות ומתכננת, כשאני חולמת אני הוגה כי עולים בי רעיונות, כשאני ברחוב אני פוגשת אסוציאציות שמדרבנות אותי ליצור תכנים לציור.

אלה הם חי.

ואין לי מזכירה שתקטלג את מקור הדימויים.

רוב הזמן קשה לי לצטט את מקור הולדת הרעיונות.

פעם כשלמדתי באוניברסיטה הייתה לי קופסה בה שמרתי את כל הכרטיסיות של הספרים שקראתי בכדי שיהיה לי תיעוד של שכבות הידע היוצרות את תפיסת עולמי. הרשימה הייתה ארוכה, והקופסה, דחוסה מאפס מקום, הושלכה במעבר דירות. עכשיו האינטרנט שומר עבורי זכרון ענק של דימויים שאני יוצרת ושלא אני יצרתי. טיול חביב עלי במיוחד הוא הטיול באגף התמונות של נושא זה או אחר.

גיליתי שאני אוהבת לחשוב בתמונות, משהו שלא לימדו אותי בשום בית ספר וגם מצאתי חברים למשחק. חברים שגם אוהבים לטייל בתמונות וממלאים את הספרייה הוירטואלית העולמית בדימויים.

יש לי אהבה גדולה לדיאלוג רעיוני ודיאלוג בדימויים ובימים אלה אני רוצה לקיים אירוע שבו הציור יהיה רק פאן אחד של דיאלוג תרבותי. אירוע רב משתתפים שבו מתקיימים כמה צירים של דושיח בדימויים.

לכן התחלתי בקטן, בדיאלוג עם ידידי, נינו הרמן הצלם. סיפרתי לו על האירוע המיוחל שלי, קיבלתי אישור ממנו לצייר דימויים מתוך צילומים שעשה כשנכח ברגע מזדמן ותעד מציאות מזדמנת, ומהחלופיות השוטפת את רגעי הציד שלו כאמן, ייצר צילומים אנושיים ונוגעים ללב.

אמרתי לו שעלי לצייר בסטודיו ואין לי יכולת ליצור ברחובות ושכונות העיר, על כן אשמח להיעזר בשעות הצייד הרבות אותן הוא מקדיש ליצירתו בשכונת תל אביב, ביקשת שירשה לי להציץ על המציאות מתוך עיניו ושאוכל לגזור ממנה דימויים ולמלא אותם בתוכן משלי.

נינו הרמן הסכים ונולד בנינו שיח יצירתי ותומך מאוד.

זו דוגמה קלה, שני אנשים חיים באותה מדינה, חברים עם תקשורת טובה שנפגשים בצומת תוכן ברשת תרבותית אחת.

אבל מה קורה אם עולה בחלומי דמות ואני משתמשת בה בציור משלי ומשהו זר אומר לי את שמה? כך קרה לי עם הצילום של להקת 'משינה' אותו ציירתי בציור 'נעליים אדומות'. (ראו קישור)נכנסה אישה לסטודיו שלי ראתה את הציור תלוי ואמרה לי שהיא מורה למוסיקה וזו להקת משינה.

בתחילה שמחתי מאוד לדעת קצת יותר על מעשי, הרי עבורי אלה היו רק שני תלמידי ישיבה מפוסטר על קיר מעל ספסל. נכנסה אישה ומתלמידי ישיבה הפכו בין רגע למוסיקאים ידועים. שמחתי, הרי הרחבת המודעות שלי העשרת הידע והתודעה שלי הוא עניין שאני מתענגת עליו ביותר.

אבל אחר-כך, אחרי שהלכה, נבהלתי, התמלאתי בחרדה.

מה יהיה אם להקת משינה תרצה זכויות על הציור שלי?

טוב. אני יכולה לומר להם את האמת:

שערב אחד לפני שנה הלכתי לרקוד סווינג בביקורי העיתים בתל אביב. כשיצאתי לנוח קצת ראיתי נערה עם נעלים אדומות יושבת מתחת לפוסטר. נדבקה התמונה הזו לזיכרוני וציירתי אותה.

עבורי, בציור, נגני משינה הפכו למלאכים מודרניים המנהלים דושיח על גורלה של הנערה מעל ראשה. הרי זה קורה לי כל הזמן עם החלטות ממשלה שמשנות את גורלי מעל ראשי. הנערה לעומת זאת גרמה לי לחוש שהיא ייצוג מודרני של אלת-כמיהה-יומיומית, כמיהה למשהו שכבר יבוא וישנה את המצב ונעליה האדומות הוסיפו לכמיהה הזו, שחשתי בתמונה, הוסיפו את התקווה שגם היא תזכה יום אחד להיפרד מכבלי המציאות ולרקוד ולרקוד.

זה הסיפור שלי.

אבל עכשיו מה יהיה ?

יעלו אותי לגרדום זכויות היוצרים או לא יעלו אותי?

אז הנה השאלה שמטרידה אותי.

אם מותר לי לצייר עץ שמישהו אחר שתל בנוף כפרי, או בית שנבנה על ידי ארכיטקט בעיר או שמלה שעוצבה בידי מעצבת או אישה שברא הבורא שאני צדה בסביבה עירונית ,האם באותו אופן אני יכולה לצייר דימויי שמישהו אחר שתל בסביבת התוכן הוירטואלית שלי?

למעשה אני מפנה את תשומת הלב לכך שעבור רבים מאיתנו העולם האינטרנטי הווירטואלי הופך לסביבת חיים אלטרנטיבית. גזרה מתופעת חיים זו היא שהדימויים מרהטים את עולמינו והם, הדימויים האלה החתומים בנפשנו, הם הרי החומר ליצירה ולשיח תרבותי.

ולא רק אני שואלת את השאלה הזו, הנה ציטוט ממכתב של נינו אלי :

"זו שאלה שעולה  שוב ושוב מול הפיתוי לצלם חופשי ברחוב. חבר השאיל לי עדשת זום כזו המאפשרת לעמוד מצדה האחד של השדרה ולצלם אל מעבר. לא סתם לא רכשתי כזאת, בחרתי לרכוש ולצלם בעדשה רחבה כזו שנמצאת בתוך ההתרחשות,  לא מתבוננת מהחוץ, לא סתם  אלא מתוך שהרצון שלי הוא לדיאלוג עם המצולמים, דיאלוג של דיבור, של קשר עין, של הסכמה מדוברת, של הסכמה בע"פ כן ועדיין יש יוצאים מן הכלל. כמו הפגנות או התרחשויות מסוקרות שבהן האנשים ערים למשמעות השתתפותם במרחב הציבורי החשוף למדיה.

אבל באמת בשנים האחרונות השאיפה שלי לצלם כך שאנשים יסכימו מראש, מתממשת. וזה משמח אותי, לא מעט "צילומים" נשארו לי בראש כתוצאה מבחירה ברצון הזה. המציאות מאתגרת אותי שוב ושוב היא בחירה יום יומית ללכת בנתיב ההסכמה.

חזרה לעדשת הזום והחבר, הלכתי ברחובות העיר להתנסות אחרת בצילום שאין בו דיאלוג, רק התבוננות ממרחק, אז איך שומרים על כבוד האדם בהתבוננות שכזו? חיפשתי לצלם כך שלא יזהו את האנשים. וגם כאן אני מתלבט מה מותר ומה אסור.  ואינני מדבר על החוק  המתיר לצלם ברשות הרבים.

שאלות אמיתיות  ....אשמח  לשמוע לדעתכם/כן ."

זה הקישור לבלוג של נינו הרמן

http://ninoherman.blogspot.co.il/

זה הקישור לציור נעלים אדומות המוזכר במאמר, גם אני אשמח לדעת את דעתכם/ן

https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10201405837931760&set=a.10201405836931735.1073741826.1348934719&type=3&theater