פרופ' זוהר בן-אשר - זכויות המיעוט וחובות הרוב
שלא כבימים עברו, היום מקובל יותר ויותר - ומן הסתם, בדין הוא - כי ביחסים ההדדיים של רוב ומיעוט אין הקבלה. למיעוט יש בעיקר זכויות, אף כי גם חובות ואילו לרוב יש בעיקר חובות. כל גם באשר ליחסים בין יהודים וערבים במדינת ישראל. אין חולק על כך כי לערביי ישראל סיבות רבות לחוש מקופחים. חלקם נאלץ לעזוב אדמות ובתים, חלקם ברח מחמת בהלה ואחרים גורשו. משך שנים נאלצו לחיות תחת משטר של ממשל צבאי. מסלולי ניעות חברתית - למשל כאלה שהנם תלויי שירות צבאי (אבל גם אחרים) - חסומים בפניהם עד עצם היום הזה. הזרמת תקציבים לקהילות בהם הם חיים אינה דומה לתקציבים העומדים לרשות הרוב היהודי והרשימה עוד ארוכה.
הוצאתם - גם אם הדבר לא נעשה כמעשה מכוון - של ערביי ישראל אל מחוץ לגדר הישראליות דחפה אותם, בין השאר בגין היעדר הפרדה בין ישראל ובין השטחים, אל-עבר הזדהות הולכת וגוברת עם הפלשתינאים, על-חשבון זהותם הישראלית. צריך לומר כאן כי בעיני יהודים רבים הדבר הזה נראה טבעי - אולי אפילו רצוי. ואכן, מבחינות רבות קיימת כאן מעיין ברית בלתי-קדושה בין שתי הקבוצות שכל תכליתה היא שימור הבדל הזהויות ועוד יותר מכך - הבדל ההוויות - בין יהודים וערבים בארץ הזאת.
האם יש לכך מזור? האם צריך למצוא לכך מזור? דומה שהיום, בעיקר לאחר ההתפרצות שלא נודעה כמותה בתולדות מדינת ישראל מאוקטובר 2000, אין חולק על כך שראוי למצוא פתרון שיאפשר חיים משותפים של הרוב היהודי והמיעוט הערבי במדינת ישראל. האם יש צורך בשינוי אופייה של המדינה? בביטול צביונה היהודי או הציוני? אין ספק שחלק ממנהיגי הערבים בישראל - אולי אפילו רובם - היה רוצה בכך כשם שאין ספק שעבור הרוב המכריע של היהודים החיים כאן זה הנו גבול שלעולם אין לחצות.
נכון הוא שיש הגורסים כי חלק מהקצנת מערכת היחסים בין המיעוט הערבי ובין הרוב היהודי - ויש אומרים גם בינו ובין מדינת ישראל עצמה - קשור במערכת היחסים הכוללת שבין ישראל לפלשתינאים או אף עם כלל העולם הערבי. הסבורים כך טוענים כי רק כאשר יוסדרו יחסים אלה או למצער, עד אשר ייקבעו גבולותיה של מדינת ישראל, ניתן יהיה להסדיר גם את יחסי המיעוט והרוב בישראל. אולם, אם לא די בראיית המצב, באו אירועי אוקטובר 2000 והראו באופן נחרץ כי לא כך הוא. חובה על מדינת ישראל להביא לפתרון - גם בטרם ייקבעו גבולותיה וייכון שלום בינה ובין שכנותיה.
דומה שרק פתרון אחד אפשרי, אף כי לא נוח - לשני הצדדים - ליישם אותו. וחובת השלטון - שלטון הרוב - להחליט עליו ולהביא אותו לכלל מימוש, גם אם פתרון כזה יעורר התנגדות בשני המחנות. הפתרון היחיד הזה הוא, אם לנקוט לשון בוטה, "ישראליזציה" - לא "יהודיזציה" - של אזרחי ישראל הערבים: כינון שוויון אזרחי (ודתי) מוחלט במדינת חוק מסודרת, רב-תרבותית אך גם מדינה שאופייה הציוני ולאומיותה (לא דתה)היהודית אינם מוטלים בספק בדיוק כפי שהשוויון האזרחי בה אינו מצוי בשאלה.
פתרון כזה מחייב כמה דברים. חלקם ייראו, אולי, בחינת "גזר" וחלקם האחר - "מקל." כדאי לבחון את רכיבי הפתרון הללו בקצרה. כך, למשל, פתרון כזה מחייב מתן אפשרות ליצירת מתאר נכון ומודרני ליישובים הערביים ותקצוב פיתוח לפי אותם קריטריונים המקובלים בתקצוב כל רשות מקומית במדינת ישראל. יתרה מכך, בשל הקיפוח המתמשך, ראוי לתקצב את המגזר הערבי תוך העדפה מתקנת. הצד השני של המטבע הזה הוא השוואת רמת המיסוי והגבייה במגזר הערבי. זו נקודה שראוי להתייחס אליה לאור העובדה שנכון להיום, רמת הגבייה במגזר הערבי נמוכה ב-40% לערך מזו המקובלת אצל היהודים.
שאלה מיוחדת היא זו של הבנייה הבלתי-חוקית ששיעורה במגזר הערבי עולה עשרות מונים על המצוי במגזר היהודי. כנראה שלא יהיה ניתן לבצע הריסה מסיבית של הבנייה הבלתי-חוקית שחלקה הנה בת שנים רבות. אולם יצירת תכנית מתאר עירונית וכפרית לכל היישובים - כולל הקצאת קרקעות מדינה במקומות בהם הדבר נדרש - יכולה להעביר את הרשויות הערביות למציאות חדשה. אכן, יהיה צורך "להכשיר" בנייה בלתי-חוקית אך כנגד זאת ניתן יהיה גם לגבות ארנונה מבעלי הנכסים שיוכשרו ואפשר יהיה להסדיר את תכנון הבנייה בכלל הרשות, כולל שטחים ציבוריים ואזורים ירוקים, מכאן ואילך.
כך גם באשר לחינוך. אין כל מקום לכך שבמגזר הערבי מבני החינוך, סגלי ההוראה ומערך השירותים התומכים יהיו שונים ברמתם ממה שקיים במגזר היהודי. גם כאן יש לעשות את התיקונים תוך השקעות מסיביות כדי לסגור את הפער תוך זמן קצוב שלא יעלה על שנתיים-שלוש. בהזדמנות חגיגית זאת תיערך רפורמה ממשית בתכניות הלימוד של המערכת הממלכתית הערבית. בעוד שנושאים ישראליים, לאומיים ואזרחיים יקבלו דגש, כך יוכנסו למערך ההוראה גם נושאי תרבות - לא לאום - ערביים. זו זכותה של כל קבוצה תרבותית במדינה העברית המכבדת את חירות התרבות והלשון של אזרחיה. מכאן מתחייב לא רק תקצוב הולם למוסדות החינוך ולשירותי החינוך, אלא גם להכשרת מורים הולמת.
צד נוסף של המטבע רבת-הצדדים הזאת היא החובות האזרחיים של האוכלוסייה הערבית, תהא דתה אשר תהא. צריך להדגיש את הנקודה הזאת ולומר בבירור את הדבר הבא: בעוד שאזרחות מלאה - זו שעליה מדברת הכרזת העצמאות של מדינת ישראל - הנה אזרחות הקיימת מניה וביה לכל מי שנולד כאן, הרי שאזרחות שווה (שגם היא נזכרת באותה נשימה בהכרזת העצמאות) מתייחסת הן לזכויות אך גם לחובות. אין ולא תתכן אזרחות שווה למי שחפץ אך ורק בזכויות אך אינו מקבל עליו את החובות הנגזרים מאזרחותו. החובה הראשונה של אזרח במדינת ישראל הנה הנאמנות וכאן הנחת היסוד היא שכל אזרח נאמן למדינה כל עוד לא הוכח אחרת. יתרה מכך, הנחה זאת תקפה לגבי כל אזרח מאזרחי המדינה, ללא הבדל מין, דת, מוצא אתני או זהות תרבותית. חובה נוספת שאף אם אינה קיימת בכל מדינות העולם אך במדינת ישראל היא חובה מאוד בסיסית מאז כינונה, היא חובת השירות הצבאי שלעיתים הנו בר-המרה בשירות לאומי חליפי (כגון זה שהותר לבנות דתיות).
זו הנה נקודה רגישה מאוד. מנהיגים רבים במגזר הערבי טוענים כאן כי לא יתכן לגייס ערבים לשירות צבאי שמא יאלצו להלחם ב"בני עמם" ואולי אף בקרובי משפחה שלהם. מהצד היהודי, אחת התנגדויות הרווחות היא שאין לגייס לצבא וליתן נשק בידם של מי שיש בו משום נאמנות מפוקפקת או כפולה. שתי הטענות הללו, ראוי שתדחנה בבוז. לשתיהן אין מקום במדינת חוק המתיימרת להיות דמוקרטית.
הטענה הראשונה (הערבית) אינה אלא התחמקות בוטה מכניסה למערכת המחויבויות האזרחית תוך ניסיון ליצר סחטנות רגשית על הרוב. אזרחים של מדינות שונות נלחמו אלה באלה בשורות המדינה שהיו אזרחיה גם כאשר בצד השני - האויב - היו בני משפחה מדרגה ראשונים שלהם. זה קרה ליהודים, לערבים, לגרמנים ופולנים, לאמריקאים ממוצא כזה או אחר ולרוסים - ואפילו לערבים ולמוסלמים.. הרעיון העומד בבסיס השירות הצבאי בשירות המדינה בה האדם אזרח הוא פשוט - התגייסות להגנה על מקום מושבו של אדם, על ביתו - הפרטי והאזרחי-לאומי.
הטענה השנייה (היהודית) נקלה ונבזית לא פחות. במדינת חוק מי שעובר עבירה - פלילית או אחרת - אותו ורק אותו יש להעניש. וגם זאת, לאחר קיומו של משפט והוכחת אשמתו כדין. הפניית אצבע מאשימה כלפי כלל האוכלוסייה הערבית אינה אלא הסתה פרועה. האמת היא שלמעשה, מאחורי התנגדות חלקים מן הציבור היהודי לשירותם של ערבים בצבא, נובע בדיוק מהחשש שמא יטושטש ההבדל בין יהודים וערבים במדינה ואז תהייה הוויית החיים של הערבים זהה לזו של יהודים ואולי עוד, רחמנא ליצלן (בעיני המתנגדים) יתחילו נשואי תערובת ומי יודע אילו עוד מרעין בישין.
כך או כך, יש לדחות את שתי הטענות כאחת. ומשעה ששתי הטענות הללו בטלות, שוב אין כל מקום לכל אפליה - לטוב או לרע - במישור האזרחי. זה המישור בו חובה על המדינה להבטיח את חירות התרבות, הלשון, הדת, כמו גם חירויות אזרחיות ואישיות אחרות. אבל זה גם המישור בו מוטלת על המדינה לכפות באופן זהה, בעיקר לפי קריטריונים זהים, את החובות האזרחיים, בין אם אלה נושאות חן מלפני האזרחים ובין אם לאו. מי שאינו חפץ לקיים את חובותיו, יהודי או ערבי, בן דת זו או אחרת, יביא-נא בחשבון כי בכך הוא הופך עצמו לעבריין בן-עונשין. ואף המדינה חייבת להקפיד באופן החמור ביותר על התייחסות שווה וזהה לכל אזרחיה, לכל הרשויות שבתחומה ולכל הקבוצות התרבותיות שבה ולהעניק לכולם, ללא יוצא מן הכלל, אותם יתרונות המגיעים לכל אזרח באשר הוא אזרח.
יש החוששים כי פתרון כזה שם לאל את יהודיותה ו/או ציוניותה של מדינת ישראל ואולי גם מסכן את חוקיותו של חוק השבות. אך לא כך הוא. חוק שבות שדומים לו ניתן למצוא במדינות רבות, איננו עניין אזרחי ואף האפליה המובנית בו איננה אפליה אזרחית מסוג כלשהו. חוק שבות הנו חוק לאומי. בהיות מדינת ישראל - כך במשפט העמים - ביתו הלאומי של העם היהודי, חוק השבות מאפשר למי שלאומיותו (לא בהכרח דתו) יהודית להצטרף אל ביתו הלאומי. הוא איננו מקנה זכות אזרחית כלשהי ואף לא מפלה לטובה את הנהנים ממנו מעבר לזכותם לחבור אל בית הלאום עליו הם נמנים. משעה שעשו כן - ליתר דיוק, משעה שבגין הצטרפותם אל בית הלאום שלהם הפכו לאזרחי המדינה - או אז חלות עליהם כל החובות והזכויות של אזרח, ללא הבדל בינם ובין כל אזרח אחר. למעשה, לאזרח המלא מוקנה אף יתרון מובנה יחסית לאזרח המלא שכמותו אין יכולים להיות מי שהוקנתה לו אזרחות מכוח חוק השבות (או חוק האזרחות). שכן בעוד שמי שנתאזרח במדינה, כלומר שאזרחותו ניתנה לו, יכול תמיד הכוח הנותן גם להפקיע ולשלול את האזרחות הזאת (או למנוע את נתינתה), הרי מי שאזרחותו מלאה, כלומר שאזרחותו קיימת בלא כל התניה שהיא ובלא שניתנה לו על-ידי אי-מי, לא ניתן לשלול הימנו את אזרחותו זו אפילו פעל במודע ובכוונה תחילה נגד המדינה (אף כי ניתן, כמובן, להענישו בשל כך). אשר על כן אין לחשש שמא יתערער תוקפו של חוק השבות על מה שיסמוך.